מרקעי הטלוויזיה העלו בשבוע שעבר עשן בניחוח יוהרת מוכיחים בשער. עכשיו, שידרה נימת התוכחה כלפי העולם, אולי תלמדו סוף־סוף מאיתנו כיצד מטפלים בטרור. מדובר בטיעון טעון בחוסר הבנה גמור והתעלמות מכוונת מאופי הטרור וממאפייניו בעולם ובישראל.
על פניו הסיפור הוא מוסלמים הורגים ללא הבחנה. זהו טיעון קל להסברה, קל להבנה, קל לעיכול, אין צורך להסתבך. קוראים לו אחמד, נכון? בדרך כלל זה מספיק. מי הכי שונא את אחמד? נתניהו, לפיד, איתמר בן גביר, טראמפ... אז יאללה, אנחנו איתכם. זהו קשר החשאי של הפוליטיקאים הימניים עם הציבור שלהם. המסוכנים מביניהם הם אלו המתחפשים ל"מרכז", עולים על גל החרדה האישית מפני הטרור, הופכים אותה ל"עוצמה וגאווה לאומית" ומנתבים את הגל הזה נגד השונה והאחר. יהודים, ערבים, נוצרים, מקסיקנים - כל מי שהוא לא אנחנו.
ההבדל בין הטרור הפלסטיני ובין הטרור הדאעשי הוא המניע. דאע"ש הוא מכונת רצח ודיכוי בשם אללה, ולכאורה זה אותו המוחמד. למעשה, הטרור הפלסטיני נאבק על עצמאותו וזכויותיו של העם הפלסטיני וכך רואים זאת הפלסטינים וחלק מאומות העולם. גם כאשר אנחנו נלחמים ומגנים את הטרור הפלסטיני (בצדק. חייבים להתגונן מפניו) עדיין המניע של הפלסטינים הוא קודם כל לאומי. לעומתו, פיגועי הטרור באירופה הם עוויתות הפרא של גסיסת דאעש, וכל זה לא אומר שהטרור האסלאמי ייעלם עם חיסול דאעש. מאתיים שנות קולוניאליזם ואימפריאליזם יצרו בעולם השלישי משקעי טינה ועוינות היסטוריים כלפי הנוצרי הלבן, והם מועצמים כיום על ידי פערי רמת החיים.
# # #
ביום שישי האחרון, כקיביצר אקראי, המתנתי לתורי לעלות לסט בערוץ "כאן". ברצלונה פקה פקה. לפני ישבה חבורה מכובדת, ביניהם חצי חבר וחצי מכר. ושוב צף הסיפור "שלנו" מול הטרור האסלאמי פלוס עצות כיצד לבלום ולסכל מפי אנשים שיודעים כיצד זה מתבצע. בלית ברירה הבהרתי מה ההבדל בין הטרור הפלסטיני בישראל לטרור הג'יהאדיסטי באירופה: מי שמנהל את המאבק בטרור בישראל הוא השב"כ, וצה"ל הוא הגוף המבצע. זיהוי, איתור וסיכול כוונות הטרוריסטים נעים בין שתי זרועות מלקחיים, שהן למעשה הנחיות ברזל של המודוס אופרנדי בעבודת השב"כ. זרוע אחת היא "אפס פיגועים", כלומר לעשות הכל, אבל הכל, כדי שלא יבוצע אפילו פיגוע אחד. הזרוע השנייה היא "כשיש ספק אין ספק". כלומר גם אם הזיהוי והאיתור לא מושלמים, לא מתעסקים בקטנות כמו זכויות אדם, או ספק אם זה מוחמד או אחמד. קודם כל עוצרים, אוסרים או לפעמים יורים, ואחר כך מבררים בדיוק מה קרה כאן.
שתי זרועות המלקחיים האלה הן בסיס עבודת הפרופיילינג שמטבע הדברים הופכת להיות גורפת (קוראים לו אחמד? וגו'). נוהל עבודה מעין זה, יחד עם שוטר וחייל בכל פינה וחיכוך, קבע עם האוכלוסייה כולה, פשיטות מדי לילה וחדירה מודיעינית אנושית וסייברית, אכן מבטיחים מינימום של פיגועים ועל כך תודה, אבל - וזהו אבל גדול: באותה נשימה, הפרופיילינג הגורף והאמצעים שבצדו מבטיחים שגלי הפיגועים לעולם לא ייפסקו.
רק לצורך הבנת החומר, מצ"ב רשימת המרכיבים שכולם או חלקם מתחזקים את להבת הלוחמנות של הטרור הפלסטיני הנוכחי עקב מדיניות המלקחיים של השב"כ, ולחץ על כל המגרש מביא בסופו של יום מפרך ולילה בלי כוכב לדריכת המרעום שיפוצץ את מטעני הזעם, ההשפלה, הכאב והנקם. אין בשטחים פלסטיני שלא נחשף ברמה טרגית כזו או אחרת לפעילות הסיכול של שב"כ. תוסיפו לתערובת הקטלנית הזו של הטרוריסט הפלסטיני מרכיבים כמו 70 בתולות, מטעני זהות אבודה, פידבק חברתי שהופך אותו להיות הנציג האולטימטיבי של העם הפלסטיני וקצת בעיות אישיות כמדרבן נפשי, וקיבלתם את המתכון לטרור נצחי.
# # #
לא נרשמו מחיאות כפיים באולפן. אף אחד על הסט לא התלהב מהטיעונים האלה, ותודה לפרופ' עוזי רבי שגיבה אותי "בחלק מן הדברים", כמו שאמר. חוץ מזה, חייבים לקחת את הפיגועים בפרופורציות. זה לא מה שיהרוג את אירופה, ישראל או ארה"ב. לא את הכלכלה ולא את התרבות. פה ושם פגיעה בתיירות, ותסמכו על הארצות הנפגעות שתוך יום שוטפים את הדם ומריצים קמפיין של אושר תיירותי. מבחינת יציבות המדינות זו אפילו לא שריטה. מסכנים הנפגעים, אבל פיגועי הטרור, לצערנו, יהפכו להיות מעין מכת טבע (אנושי). ברור שצריך לעשות הכל כדי להתגונן - במינון הנכון כמובן, ולכן כדאי שנבין הן את הפרופורציות והן את המניעים.
הבעיה היא הניפוח ההיסטרי של האירוע. הכיסוי הנרחב הוא חלק מהיחסים הטבעיים בין תקשורת צמאת דם לציבור צמא לאינפורמציה. הדיווח הבומבסטי מכניס מיליונים לחרדות (מוות אנונימי פתאומי ככה בצוהרי יום הוא מתכון לחרדה אישית מובנת). הפחדים הללו תובעים מהפוליטיקאים תשובה, והמענה הרגיל הוא תקצוב נדיב של שירותי הביטחון וכרסום בחקיקה או העלמת עין מפגיעה בזכויות אדם. כך אמורים פוליטיקאים לשכך את התביעה לביטחון אישי ולהרוויח דעת קהל אוהדת. תקציבי העתק המוזרמים לרשויות הביטחון גורמים גם לניפוח אותו פרופיילינג גורף ולהגברת החיכוך עם אוכלוסיית המטרה, ותוך כדי גם לייצר טרוריסטים נוספים משולי החברה שבה הם חיים.
סיבובי הבחירות האחרונים באירופה העלו לשלטון מפלגות מתונות יחסית. מה שעשוי לקרות הוא שהתנועה הסיבובית של סיכול נלהב מדי של טרור פוטנציאלי ובעקבותיו ייצור טרור אמיתי, יביאו לעלייתם של הנאצים של העולם. ועדיין מדינות אירופה, גם אלו שנפגעו, ממשיכות לנקוט מדיניות של "לא כל המוסלמים טרוריסטים". ספרד הוכיחה שניתן לעשות זאת גם כאשר הדם חם. בהפגנת הענק בברצלונה, יממה לאחר הפיגוע, התכנסו עשרות אלפי אזרחים ותיירים ברמבלה. מלך ספרד, ראש הממשלה ונשיא קטלוניה הניחו זרים, הופרחו יונים, וניסיונות להבעיר את השטח נגד מוסלמים נתקלו בהתנגדות פיזית. שוטרים החרימו דגל וסילקו מתלהם צעקן, והטלוויזיות בספרד שידרו אזרחים שמדברים על הבנות עם הקהילה המוסלמית. בשכונה שלנו לפחות ניתן להפחית משמעותית את הטרור אם נלך להסדר מדיני.
הרובד העמוק יותר של מה לעשות מול טרור טמון במדיניות הגלובלית מול העולם השלישי התקוע בעוני מחפיר ושתושביו רואים בעיניים כלות מה שהעולם הראשון משליך לאשפה. שקי קמח ואורז של אונר"א הם לא הפתרון, אמרתי שם באולפן, אלא חלוקת העושר הגלובלי שתהיה על חשבון העולם הראשון. טוב, זו כבר משימה בלתי אפשרית עבור הפוליטיקאים, עבור אזרחי העולם הראשון וכנראה גם נגד הטבע האנושי. להתראות בפיגוע הבא.