חלפו להם 54 ימים בחופש הגדול, אני כבר בהקפה האחרונה. איבדתי כל בדל גבריות שעוד נותר בי, בחמש השנים עם כיפוש, דווקא במהלך אוגוסט. אפילו את יום הנישואים שחל השבוע שכחתי, כי הוא חל שלושה ימים אחרי היומולדת של הנסיך הקטן - שצוין במהלך החופש - רק שש פעמים, באירועים שונים. אז שכחתי, קורה, לא? אבל היא לא שכחה.
"יום נישואים שמח", היא צהלה, "טוב לך איתי? אתה עוד אוהב אותי? אני יודעת ששכחת, אבל איני כועסת. זה לא יומולדת או משהו כזה". פעלתי מהר, הרי כל החיים אני עם כדור בקנה, בנשק שלעולם לא נצור. מה פתאום חיים שלי, שאני אשכח? את יודעת שאני שפיץ בזיכרון. פשוט לא רציתי להפריע לך בעבודה. ואת יודעת שאני מטופל בכלבה, וגם בילד. ושניהם עושים הכל כדי להטריף אותי. אז האפי אניוורסרי, מה בראש שלך שאקנה לך? שוקולד ופרח, זה מספיק כדי לציין יארצייט מס' 5? "לא, באמת אל תקנה כלום", השיבה, "אם היית זוכר, כבר היית קונה. אני הרי מכירה אותך, אתה לא מסוגל להודות".
האמת היא שזה הזמן לעשות עסקה ולהיות עד מדינה מועדף. מעירים אותי כל בוקר בשמונה לבייבי־סיטינג על סנדי. אני לוקח את הכנענית לקפה בשכונה, וצופה בה משמידה את הרחבה. יש לה נתונים אתלטיים טובים - בכל פעם שהיא מזנקת לאחד השולחנות, היא חוזרת עם פריט כלשהו בשיניה שצומחות ממש עכשיו. בגיל שלושה חודשים היא מזנקת מהמקום הרבה יותר טוב מקופצת המוט שלנו, שמואשמת בשימוש בחומרים אסורים.
אני מקפיד שסנדי תהיה אתלטית נקייה, שאינה משתמשת. ההחרגה היחידה הייתה אוזן מיובשת של חזיר, שמכר לי בוטיקאי כלבים ברחוב בן יהודה. "תקשיב, קוף, זה מה שהיא צריכה לשיניים. כל הכלבים בשכונה, מתים על זה".
וואללה? כמה זה?
"40 שקל בשבילך. אבל אם תיקח שלוש, אחת עלי".
באמת שזו נשמעה עסקה טובה יותר מהצוללות, בלי העמלה (השוחד והגניבות, כמובן), אז אמרתי לו שיארוז. במקביל נזקקתי לאיומים על שימוש בכוח סביר על הקטין שנלווה אלי וארז סל על גלגלים של הכלבו־כלב, במוצרים בהזדמנות בסך 600 שקל, כולל שש רצועות צבעוניות, של הביוקר. אני לא קונה את זה, גיא, יאללה בוא כבר.
הוא הביט בי בעיניו הכחולות, זיהה כלומניק שרק מזיע, ואמר: "אם אתה לא קונה לי, היום אני עובר דירה". לאיומים תמיד הגבתי רע, עוד מהילדות. תקשיב לי טוב, דגנרט קטן, עזוב את הסל הזה ובוא נצא מכאן, אבל עכשיו (בשאגה). הוא ממש לא התרשם מהווקאליות, וגם המוכר אמר: "אל תריב איתו, חבל. תיקח לו רק את הרתמה האדומה מהעור. אני נותן לך ב־100 שקל".
אבל היא קטנה עליה, בנאדם, הרי ניסינו.
"קוף, זה כלב, מה קרה לך? היא תגדל. עוד חודש, מקסימום חודשיים, זה פיקס בשבילה".
ואם עוד ארבעה חודשים הרתמה תהיה קטנה עליה, מה נעשה אז?
"אז תבוא, ניתן לה חדשה. מה איתך? אתה קונה בגד לכל החיים?"
האמת שכן, אבל אני לא דוגמה לכלום, אמרתי. ברור שרכשנו את הנכס, עכשיו רק נחכה שהרתמה תתאים.
שפריץ דם לראש
התגאיתי ברכישות הנכונות בטלפון לאישה. "אני מבקשת שלא תקנה לסנדי כלום יותר. אתה לא יודע מה לקנות, ראיתי בכרטיס שהוצאת כמעט 300 שקל.
תשאיר את זה לי, אני מכירה אותך שאתה מתבייש מהמוכרים, ואתה קונה מה שאומרים לך".
חטפתי שפריץ דם לראש. הלו, מה את בדיוק, סטיב מקלארן? אני לא ג'ורדי קרויף ולא צריך יועצים. לא מתאים לך, בואי קחי אחריות על הילד והכלבה, ואל תשגעי אותי. אני נשבע לך, אני עוד רגע פותח וריד.
"תירגע, מה קרה לך? אתה שעתיים עם הבן שלך, אתה יורד מהפסים. אני עובדת, לא מבלה. לכו הביתה, תדאג שסנדי תעשה את צרכיה לפני שאתם עולים, הזמנתי לכם אוכל. עוד חצי שעה יגיע".
תגידי לי, איך נגמרה הקייטנה עשרה ימים לפני סוף החופש הגדול? למה לא דאגת לחלופה הולמת? החזקתי ממך מפיקת־על, אני מאוד מאוכזב מיכולתך לאחרונה.
"אין לך בושה", העזה כיפוש לענות, "הילד היה במסגרות 50 יום. זהו, אין יותר. כל מה שנשאר לך זה שבוע. כבר הזמנתי לכם כרטיסים לספארי וללונה פארק. יומיים הוא יהיה עם בייבי־סיטר, ויומיים איתי. תפסיק לקטר כל היום". שמעתי ספארי ולונה פארק, כמעט חטפתי מפרצת באבי העורקים. אפילו את הסיגריה זרקתי בגועל.
הפקח הצהוב
הגענו הביתה, וגיאצ'ו דרש שנלך עם סנדי לגינת הכלבים. שרר שם חום של 45 מעלות בצל, אז אמרתי לו שהכי טוב עם סנדי בדשא. וגם הווטרינר אמר שעדיף להרגיל את הכלבה לעשות את צרכיה על צמחייה. הוא השתכנע מההסבר המלומד, ואני מצאתי לי ספסל נחמד מתחת עץ, וצפיתי במכוניות בכביש כשלפתע פתאום הגיח פקח ושאל איפה הניילון לאיסוף.
לך מפה, יותר עדיף, אתה לא מזהה שאני גבר מוכה? איפה הסולידריות? איפה ההשתתפות בצערי? הכלבה משלשלת, מה לעשות? לך תעשה יומית בדוחות חניה, ושחרר אותנו, באמש'ך.
"די, קוף, לא מתאים. זה החוק, אתה חייב לאסוף. תגיד, מה יהיה היום מכבי־בית"ר? זה יותר חשוב".
אני מאחל הצלחה לשני הצדדים. הלוואי תיקו אפס בלי נקודות, שני המועדונים מאוסים עלי.
"די, תהיה בנאדם, אני מכבי".
נכון, רואים עליך. גם מצאת מקצוע עם מדים וקטנוע בצבע צהוב מכוער. טוב, מכבי נותנים בראש, קללל.
ואז נזכרתי שהבטחתי לפולו הרומני שנלך למשחק ביחד. נכון שהאירוע מעניין אותי כמו נפיחה של סנדי, אבל הוא תמיד מביא איתו מגדנות, וגם מגבות קטנות לשאיבת הזיעה. ובעיקר הוא היסטרי, וזה עושה לי כיף. עם רוברט זו בעיה ללכת לכדורגל כי הוא עסוק ביישומון המנג'ר כל הזמן; אהרל'ה בכלל פסיכופת שמקלל ביידיש את השחקנים של הקבוצה שלו. היה צריך להיות אוהד של הפועל ר"ג כמוני, אבל לקה בצהבת נגיפית בילדותו והיה לגרמני טוף, אז איני הולך איתו; בני אחראי להילוכים החוזרים מהבית (בני, תפסיק לאכול מיד. היה פנדל? "וואללה לא ראיתי. בדיוק קמתי לקחת משהו מהמקרר". בסדר, שתיחנק הלוואי); שלומי הוא אוהד של בית"ר, אבל עכשיו כשהוא סמי־אוליגרך, הוא שכח את הקטמונים, והוא נהנה רק להתעלל בחבריו הגרמנים; וכך רק פולו נשאר מתאים לחוויית הצפייה. אז כתבתי לאישה: כיפוש, אני הולך עם פולו לכדורגל הערב, הבטחתי לו.
"בלתי אפשרי, יש לי זומבה".
קחי בייבי־סיטר.
"מאמי, אתה לא תיהנה, אתה גם שונא אותם. אתה זוכר מה קרה ביום שישי, כשלא לקחת את גיא לבריכה? הפועל ר"ג הפסידה. אתה שוכח מהר, הא? אם תראה בבית, יהיו הרבה גולים".
לא הגבתי. הודעתי לצועני הרומני שלא אבוא, ואיחלתי למכבי את כל הרע שבעולם.
תכנית הבריחה
במקביל התחלתי לתכנן את הבריחה. אין ספק כלל שזה צעד נדרש, לנוכח ההתפתחויות האחרונות בחיי. האישה עובדת כמו מפעל ההתנחלויות של זמביש. כל יום היא כובשת שעל במתיקות מעודנת עם דף מסרים יומי, וזה מנוגד להסכם העקרונות שלנו, שנוסח ואף נחתם לפני חמש שנים.
מהות ההסכם: אני לא עושה כלום, ואם אעזור במשהו, זה יהיה על בסיס התנדבותי. לא תידרש חזרה של הפעולה החריגה בשום תחום, לבטח לא הייתי אמור להיות מועסק אצלה פול טיים ג'וב.
בסופ"ש האחרון נרשם אירוע חריג, שכמעט חייב כינוס חירום של ברית נאט"ו, עם דונלד הגרמני ו/או בלעדיו. "מאמי, נילי חוגגת יומולדת", אמרה כיפוש.
שיהיה לה כל טוב, עד 137 שנה, שתהיה סיעודית רק ב־48 השעות האחרונות לחייה, וגם בהן בלי הכרה. מסרי לה בשמי.
"היא ארגנה בית מפואר במושב בשרון עם בריכה גדולה". יפה מאוד. את רוצה ללכת? תבלי, כפרה, קחי את הילד והכלבה. לא להפיל את זה עלי, אני לא עבד, וגם אם כן, כשאלוהים אמר "שבת ויינפש", הוא התכוון אלי.
"לא הבנת, חיים שלי. זה בלי גברים וילדים, רק נשים. אנחנו שמונה נשים, כל אחת מבשלת משהו, סוג של העצמה נשית". התרוממתי מהספה למצב ישיבה. ראשי היה סחרחר. כיפוש, לכי תביאי לי מיד ענבים ותאנים, וגם אבטיח עם גבינה מלוחה. אני בהיפו־גליקמיה. תזדרזי, אני לא מרגיש טוב.
"הנה, העברתי לך לספורט", היא אמרה, "הנה טניס. אתה אוהב טניס, אל תפתח לי התקף חרדה עכשיו, תירגע".
לא לדבר, כפרה, לכי לארון, תביאי את המכשיר של לחץ הדם, תמדדי לי מיד. לדעתי אני על 150/300. אני לא מצליח לזכור את הרגע המדויק, שבו התחלת להאמין בעצמך, שאת כבר מספיק מיומנת כדי להסתלבט עלי - עלי??? את התרגילים האלה, שעשיתי באומנות עוד כשהתחנכת בבני עקיבא במושב?? עלי, שאני קון־ארטיסט עם הסמכה של מייסדי התחום? עלי, את רוצה להעביר סיבוב של "העצמה נשית"???
תלבישי את השרוול על יד שמאל, אני אשכב ותפמפמי. תביטי במסך ותגידי לי מה כתוב. צריך לחזור על הבדיקה שלוש פעמים. תני לי רק להירגע, כי לדעתי הדופק שלי 160. רגע, אני אוכל פרי, אולי זה ירגיע אותי. תקשיבי לי טוף־טוף: העצמה נשית זו אמהות. את אמא, לכל מקום את הולכת עם הילד, ומהחודש האחרון - ילד פלוס כלבה - הבנו אחד את השנייה? רגע, אני אחזור לשכב, תחזרי על המנטרה בקול, לאוזן ימין שלי, כי השמאלית לא משהו.
"די, חיים שלי. מספיק עם החוג הדרמטי, אני יודעת שאתה שחקן. מה אני מבקשת? לצאת עם חברות לוויקאנד? אני אבשל לכם, אני אצא רק בארבע בשישי, ואחזור עד שתיים בשבת, בסדר? אם זה ממש עקרוני בשבילך, לא אלך, אבל נורא בא לי חופש קטן".
מה חופש מה? עכשיו היית בלונדון. כיפוש־כיפוש־כיפוש, את מתחילה להתפרע, וגולשת ממעטפת המגבלות של אישה, כפי שאני מכיר את המוצר הזה. אני אולד סקול. אצלי יש אמא, היא דואגת לילד פלוס כלבה בוויקאנד. אבא, הוא צריך לנוח, לפגוש את השבאב שלו בכל מיני פרלמנטים, ללכת לשטרק בללה־לנד. אבא זה לא מטפלת. אני לא יכול לרדת עם סנדי שש פעמים ביום, וגיא הרי ישבש אותי. אף פעם הוא לא היה איתי לבד יום שלם. זה גדול עלי, הוא גם מתעורר מוקדם בשבת, מה את רוצה שאני אעשה איתו? נשבע לך בחיים, עם הבנות לא הייתי מעולם יממה לבד כשהיו בנות 5. מילא כשיהיה בן 17, שכל האחריות ההורית שלי תתבטא בלחכות לו שיחזור מסיבוב בארים, בלבדוק שתן עם נייר לקמוס, כדי לוודא אם היה כאן שימוש בסמים, או בלבדוק
אם שתה אלכוהול עם הינשוף. ברור לך שיהיה כאן ינשוף, כן? אבל לטפל בו בוויקאנד? רגע, מה אומר המסך במכשיר?
"הוא אומר 70/112. אם תשתוק קצת, בטח יירד".
ומה עם הדופק? אני מרגיש קרוב להתפוצצות.
"64 דופק. הנה תראה".
תכף נבדוק שוב, זו טעות. אבל בכל מקרה 64 פעימות בשכיבה, רגל על רגל, זה גבוה. תביאי לי אנלדקס מהמגירה, נבלע לכל מקרה. אני חש היצרות בעורקים הכליליים.
"די כבר, היפוכונדר. לא פגשתי חרדתי כמוך בחיים. כל שעה אתה בודק את עצמך".
היי, להרגיע מיד. מה אמר הרופא? סטרס הורג, ועכשיו אני בסטרס. לענייננו, בקשתך התקבלה אצלי לעיון, תשובתי תינתן בתוך 48 שעות. הלאה, יש לי
שני פרקים של "ריי דונובן", אז תזדכי על ציוד, אני חייב שקט.
"יופי. הודעתי לנילי שאני באה. היא מאוד שמחה, והיא ביקשה למסור לך שהיא מעריכה את זה. גם אני מעריכה, מאמי, באמת. אתה גבר־גבר. אולי תשמור את שני הפרקים שלך לסופ"ש? ככה יהיה לך במה לצפות כשלא אהיה ועכשיו נראה 'הישרדות'".
את מקשיבה לי בכלל? אמרתי 48 שעות, אני צריך להתייעץ עם אנשים, זה לא פשוט כל כך.
"כל היועצים שלך הם אחים של אחיתופל. אתה חושב שאני לא נכנסת לטוויטר, שאתה מספר להם שאני מכשפה? רק אני יודעת מה טוב בשבילך. אתה יודע שאני יודעת".
אחרי החגים
שישי, החל מ־14:30, היא שאלה מתי אני מגיע. היא השאירה דף עם מגנט על המקרר עם הוראות הפעלה לילד, מדריך להדלקת אש בכיריים, כלים
חד־פעמיים כי הרי רופא עור הזהיר אותי שהדטרגנטים בשמפו כלים לא בריאים לי לכפות הידיים, והסבר איך מפצחים את הנעילה במכשיר של המים כדי שיהיו מים חמים. מאוד התפעמתי מהשיטה, וגם איך הדבר הזה מייצר סודה. באמת שיא הפירוטכניקה.
הילד רצה לבריכה, הודעתי לו שחם עכשיו, נלך מאוחר יותר. אבל נרדמתי, והשמש כבר שקעה. החלטתי לגייס את ירדן אחותו לשמ"פ, וגם את הסוהרת לקולינריה. לא שהיא שפית או משהו, אבל אמה הגיעה לביקור מולדת, והיא יודעת לבשל נפלא.
הן התבקשו להעסיק את הנסיך עד תשע וחצי לפחות, כדי שאראה חדשות. חגגו לו יומולדת מספר שבע, והוא היה מבסוט חאלס. בשבע הוא העיר אותי ודרש סרט בטלוויזיה. הנה מר עגבנייה, תלחץ כאן כשייגמר הסיוט הזה, תראה עוד פעם.
"אני יודע, אבא".
סחתיין עליך, גאון שלי.
קמתי באחת. הילד והכלבה השמידו את הבית. לא זזה לי שערה בריסים. שכחתי איך עושים קפה, כי סנדי אכלה את הדף, וגיא ניזון מכדורי שוקולד שאחותו הכינה לו, אז הכל בסדר. ספרתי דקות לאחת וחצי, ארגנתי את הקול ושאלתי מתי באים.
"אפשר בארבע? כיף פה", שאלה כיפוש, בהשפעת הנשים המועצמות מדי.
אל תבזבזי את המספר הנוסף על פארש כפרה, זה הבדל של מיליונים בפרס. יאללה להתייצב כאן בתוך 27 דקות. עליתי על בגד ים, וציפיתי להחלפת משמרות. ידעתי שברגע שכיפוש נכנסת בדלת ורואה את מצב הבית, היא בסיכון לשבץ מוחי קטן. וזה אכן קרה. היא פתחה את הדלת, ואמרה: "אני חייבת לצלם את זה".
לפני "הזה", כבר דילגתי במדרגות בדרכי לשטרק בחוף. סיפרתי לו על האירועים ביממה החולפת, ועל רצוני לברוח, אבל מהר. "לא, לא, מה שאתה מתאר לי כאן, זה מבוא לאסון. אתה חייב ללכת לייעוץ זוגי, אבל תבוא כבר עם כרטיס טיסה, כי זה חארטה, אבל חייבים לעבור את זה. שמע לי, אחרי החגים אתה ואני נוסעים לנוח. אתה נראה לי תשוש נפש, אני אדבר עם כיפוש. מה שהיא עושה זו הפקרות, ממש הפקרות. אוי, כמה אתה אידיוט. איך זה קורה לך? שב תנוח, נעשה רחצה לילית כמו פעם".
שטרקי, למה אחרי החגים? למה לא מחר?
"מה אתה רוצה, לאכול ענבים, או לריב עם השומר של הכרם? היא עכשיו בהיי, כי נתת לה להגשים את עצמה. תשתדל להיות נחמד בחגים, ואז אתה דופק
ריוואנז' על ההגשמה. הבנת, סתום שלי?".
אז אחרי החגים אני נעלם. כמו בשחייה לילית, כמו פעם.