“תשמעי, אני מודאגת, הילד לא שונא אותה בכלל”, ככה שמעתי משולחן ארוחת בוקר סמוך בבית קפה ממוזג בארצנו ההבילה. או נדמה לי ששמעתי. היו עוד קטעי שיחה בין שתי הנשים שישבו בשולחן לידי. מתוך היקשים והכרת עמי הייחודי אני מנסה לשחזר את השיחה הזאת או שיחה דומה שבטח מתנהלת במקום אחר.
“אני לא יודעת, אני מודאגת, הילד לא שונא את שרה כמעט בכלל”, זה מה שאמרה אחת הנשים לרעותה. “לאאאא. את מגזימה, המצב לא כל כך חמור”, אמרה השנייה, “אולי הוא פשוט לא מראה את רגשותיו. הילדים של היום הם כאלה”, כך ניחמה קמעה השנייה.
“אני לא מגזימה. אני מכירה אותו. זה דור שפשוט לא אכפת לו מכלום. אני לפעמים רוצה לנהל איתו שיחה בעניינים רציניים ושואלת מה הוא חושב כשהוא
שומע את המילה ‘שרה’, והוא עונה אההממ... וממשיך להביט בסלולרי שלו. אפילו אם הייתי שואלת אותו מתי הוא חושב להתחתן, הוא היה עונה לי ביותר התלהבות”.
“באמת? לא מאמינה עליו, הוא תמיד היה נראה ילד כל כך נבון”, הושיטה השנייה סלט על קצה מזלג לפיה. “מה את אומרת, לא שונא את שרה בכלל? הילדים שלי דווקא בסדר”.
“טוב, הוא בכל זאת ילד מוצלח”, הגיעה מיד ההגנה. “לא הייתי קופצת למסקנה פזיזה כזאת. את זה לא אמרתי. בכל זאת הוא בא מבית טוב, אבל אם את שואלת אותי, לא מספיק. זה לא במקום הראשון אצלו. זה מטריד, את לא חושבת?”
“זה יעבור לו. יכול להיות שזה מרד כזה. הם רוצים להיות עצמאיים”' נשמע טון של אחוות אמת מפי חברתה, שגם מזגה מים עם קרח ופלחי לימון. “קחי, תשתי קצת. אל תיקחי כל כך ללב”.
“מהפה שלך לאלוהים. הוא צעיר עכשיו ולא מבין, אבל אתמול שמעתי אותו מדבר עם חבר מהצבא, בטח ליכודניק, לכי תדעי עם מי הם מסתובבים היום. ובכן הבן שלי אמר לו: וואלה, נכון, לפעמים אפילו אני לא מבין מה רוצים משרה”.
“אל תיקחי את זה קשה, יכול להיות שהוא היה נימוסי. לפעמים צריך להיות נימוסי איתם”. “כן, גם אנחנו חינכנו אותו ככה, אבל מחר הוא יהיה באיזה מקום עבודה מכובד, וגם שם הוא עלול לומר משהו שמישהו יכול לפרש כאילו יש לו לפעמים איזה רגש של סימפטיה, אלוהים ישמור, או רחמים לשרה, ואז מה? בעבודה, אף אחד לא יעיר לו, אבל לאט־לאט כולם יתרחק ממנו. הלך הקידום, הלך הכל. אנחנו, ההורים, חייבים לפעמים להזהיר את הילדים שלנו מטעויות שלהם. מי ילמד אותו על החיים אם לא אני?” “את רוצה לומר לי שהוא אפילו לא מעקם את הפה כשהוא שומע 'שרה'? המורים אשמים, זה מה שיוצא לחיים ממערכת החינוך שלנו”.
טוב, לא הייתי צריך כמובן לחבר שיחות כאלה כדי לצטט אותן. הן מתקיימות בתת־תרבות של השנאה המתקיימת בישראל. פילוג העם הוא מטרה עליונה לגבי חוגים מסוימים, והשנאה היא המכשיר היעיל ביותר כדי לקיים אותה. הכרנו הרבה נשות ראשי ממשלה, החל מפולה בן־גוריון שלא היססה להתערב בקול רם בכל נושא, לאה רבין שהכשילה את בעלה בעבירה על החוק, ולאורך כל חייו לא שמרה לעצמה את דעותיה, ועליזה אולמרט שהשקפותיה הפוליטיות היו הפוכות לדעות הבוחרים שבעלה ייצג.
לא כל אשת ראש ממשלה היא סוניה הקדושה, אשת שמעון פרס, או שולמית שמיר, שהייתה לה הרמוניה אידיאולוגית עם יצחק שמיר, ואם כי גם היא לא חסכה ממנו ומהסביבה הפוליטית שלו את דעותיה, הרי טוב המזג שלה אפף הכל בנעימות. ייתכן שלו שרה הייתה גם היא כמו סוניה פרס או שולמית שמיר, היה נחמד, אבל ליד כל ראש ממשלה הייתה ותהיה תמיד אישה עם תוקף קולי. זה עניין פנימי.
אפשר לבקר פעילות של ממשלה, אבל מאבק פוליטי שהפך לשנאה אישית לאשתו של פוליטיקאי - זה קצת מעבר לחוש ההגינות של אדם כמוני. יכול להיות שבישראל, שבה אסור לשנוא את האויב המתכנן את השמדתך, חייבת השנאה למצוא מוצא, והיא מופנית כלפי פנים.