בן 104 היה אלוף יצחק פונדק שנפטר שלשום, מאחרוני מפקדי השדה הבכירים של תש”ח. על פי בקשתו, הוא נקבר בניצנים, ליד קבר האחים של חברי הקיבוץ וחיילי גבעתי, אשר נפלו על הגנתו במלחמת העצמאות. את עולמו קנה פונדק לא בשדות הקרב, בניצחונות שעליהם מיעט לספר כמג”ד 53 של גבעתי, או כמפקד חטיבה 9 (חטיבת עודד) במבצעי יואב וחירם. גם לא בכישלונות שאותם ניתח באיזמל ביקורת עצמית חד, אלא דווקא במערכת חייו שניהל בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, המערכה לטיהור שמם של מגני ניצנים, 33 שנפלו בקרב ו־106 שנפלו בשבי המצרי ושמם הוכתם בידי קצין החינוך של גבעתי, אבא קובנר.
בדף הקרבי שפרסמה החטיבה לאחר נפילת ניצנים ב־7 ביוני 1948, כתב קובנר: “טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא: לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות! רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש – כי לנו הניצחון, וקרוב הוא!” קובנר אולי רצה לחזק את רוחם של מגני הדרום, אך עשה זאת על חשבון דמם וגבורתם של מגני ניצנים. מח”ט גבעתי בתש”ח, שמעון אבידן, התנצל באחרית ימיו בפני לוחמי ניצנים. אבא קובנר לא חזר בו מעולם.
רגשות אשמה
כל חייו חש פונדק אשמה על כי לא הצליח להציל את ניצנים ולכפות על מפקדי גבעתי לסייע לקיבוץ הנצור, המותקף בכל עוצמת הצבא המצרי הפולש. הוא גם ידע להצביע, בלי מורא, על הסיבות האיומות שגרמו לכך. לא אי־יכולת, קבע פונדק, אלא אי־רצון שנבע משיקולים פוליטיים. ניצנים הייתה קיבוץ של “הנוער הציוני”, לא חלק מהתנועות הקיבוציות הסוציאליסטיות. מח”ט גבעתי, שני המג”דים האחרים וקצינים אחרים במטה החטיבה היו אנשי השומר הצעיר.
לכן, האשים פונדק, לא הפעילו את ארבעת תותחי ה־62 מילימטר (“נפוליאונצ'יק”) וסוללת המרגמות 120 שעמדו לרשותם כדי לסייע לניצנים. פונדק גם לא היסס לטעון כי “המח”ט נתן עדיפות בהצטיידות לקיבוצי השומר הצעיר. זה אולי נשמע מופרך, אבל תן לי לשאול מה היית עושה אילו היית עומד מול שתי דירות שעולות באש, שמהן אחת שלך. לאן היית קופץ קודם?”
לכן גם הוכתם שמם של מגני ניצנים כמי שנכנעו, ולא נלחמו עד מוות, בשעה שאיש לא העז למתוח ביקורת על יד מרדכי, שמגניה נסוגו כשבועיים קודם לכן (לאחר קרב גבורה). גם לא על מתיישבי כפר דרום, העיר העתיקה בירושלים, גוש עציון או קיבוץ גזר שנכבש בידי הלגיון, וכ־50 מגניו נפלו בשבי. למרות ההתנגשות החזיתית עם מפקד החטיבה וקצין החינוך שלה, לא שינה פונדק את הערכתו כלפיהם: “אבידן היה המח”ט הטוב ביותר במלחמת העצמאות, ולדפים הקרביים של אבא קובנר היה ערך עצום”.
לחם למען הצדק
את נפילת ניצנים נשא פונדק על שכמו ונלחם לטיהור שם מגניו, אך בהישג אחר של מלחמת העצמאות היה דווקא גאה מאוד: 200 כפרים ערביים היו כאן, אמר, ואינם עוד. אם לא היינו עושים זאת, היו היום גם בדרום מיליון ערבים, כמו בגליל.
אחרי שהקים את הנח”ל ואת גייסות השריון - השתחרר מצה”ל, אך ב־1971 שב לשירות כמושל רצועת עזה וצפון סיני. הוא ניסה לפתור את בעיית הפליטים בעזה על ידי יישובם בצפון סיני. “אז היו שם 320 אלף ערבים, וזה היה אפשרי”. את הכישלון תלה באריאל שרון, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, “שעשה שם חזירויות על גבי חזירויות”. יצחק פונדק לא היה איש ארץ ישראל השלמה. לימים תמך בנסיגה חד־צדדית מרצועת עזה, ובהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ובעזה. אבל הוא היה קצין ישר, איש אמת שלחם למען הצדק, גם הצדק ההיסטורי. הלוואי שיהיו לנו רבים כמותו.