אמצע שנות ה־90, הסדרה “תיקים באפלה" שודרה באופן קבוע בימי ראשון. איכשהו הצלחתי לגבור על מסך החרדות הסמיך שתמיד עמד לי מול העיניים. אני מניחה שהעובדה שדיוויד דוכובני ששיחק את אייג'נט מאלדר והאהבה הראשונה שלי היו דומים כשתי טיפות מים, טשטשה את כל סיפור החייזרים והפחדים שבאו בעקבותיהם בלילה בהתאם.
ההוא, שלא אזכיר את שמו, לא שם עלי כמובן. והסיבה שאני לא מזכירה את שמו היא כי איך שאני מכירה את עצמי בסוף עוד יתברר שהוא אחד מקוראיו האדוקים של המדור, וזה כבר קרה פעם. הזכרתי שם (פרטי בלבד) של מישהו, ואז חטפתי שיימינג במסנג'ר של הפייסבוק. “אני לא שמתי עלייך? זו את שלא רצית אותי", הבהבה ההודעה, אי־אז ממש מזמן, כשהמדור עוד היה בחיתוליו, ואני מרוב מבוכה וחוסר מודעות להדים שאני אולי יוצרת אצלי בהיסטוריה, עשיתי רק לייק. או ליתר דיוק את הסימן הזה עם האצבע שמצליח לייבש ולהחריב כל שיחה גם אם היא מתוך הנפש.
אז ההוא כאמור לא שם עלי, וכאקט של מגננה של בנות 17 הסתובבתי זעופה, בודדה ולכאורה סנובית תוך שאני משננת את המנטרה של אותם ימים: ״trust no one", שהייתה המוטו של הסדרה. אי אפשר גם כך לסמוך על אף אחד, חשבתי אז בשנה האחרונה של התיכון, ובטח לא על גברים שעושים לך עיניים בשיעור לשון ואז יוצאים בערב עם החברה הכי טובה שלך. אבל אל תיקחי איתך את הלקח הזה לחיים, זה לא בריא, ידעתי אז. ועד היום אני מנסה לא להתאכזב מבני אדם לפני שאני נותנת להם צ'אנס.
מה שכן, ארסנל החרדות שלי התמלא רק בגלל תשוקתי לתואם מאלדר - כאילו שהיה חסר בו משהו בארסנל הזה - גם מחשש חטיפה מחייזרים. אתם מכירים את זה שאתם אומרים “אוי שטויות, זו רק סדרה", ואז מוצאים את עצמכם מול שידור של “60 דקות" עם עדויות של חטופים מארקנסו שחושפים צלקות אמיתיות? אז כזה בדיוק. עם ירידתה של הסדרה ומן הסתם עם השנים שחלפו, הרבה חששות פינו את מקומם, תודה לאל, לכאלה חדשים. כי ככה זה כשאתה מתבגר, אין לך פנאי להיות חרד מחייזרים ומאנשים בגובה של ארבעה מטרים, או חלליות. יש לך חשבונות לשלם ורואה חשבון שמתקשר אלייך תמיד בחודש מאי עם נזיפה.
אחרי הרבה זמן שרציתי ולא יצא, ירדתי למדבר. שישי אחרי חצות, מתחת לכיפת השמיים עם הבטחות למטח מטאורים מפורסם. והדבר שהכי הקסים אותי והפחיד אותי כאחד, בלילה המדברי מול מטח הכוכבים מתחת לשביל החלב, שנראה קרוב בצורה עוצרת נשימה, הייתה השאלה - מה יקרה אם לפתע פתאום בלב המדבר - על הדיונה החשוכה שם היינו לא יותר מעשרה אנשים שהלכו והתמעטו ככל שהשעות חלפו - תרד לה איזו חללית ותיקח אותנו לכוכב אחר.
חיבוק הכוכבים היה קרוב מדי ומוחץ, ובאיזשהו שלב הרגשתי שנשימתי נעתקת ולמחזה המרהיב הזה צריך להתרגל ולסגל נשימות חדשות שאתה לא נושם ביומיום. יש להן קצב אחר, לנשימות של המדבר, וזה מדהים עד כמה בחצי השעה הראשונה אתה מוצא את עצמך מתנגד לשינוי הדפוס, ובעיקר מתנגד לשחרר את הצורך לנסות ללא הצלחה לצלם את הרקיע המכוכב שוב ושוב (זה לא הולך, תוותרו), לנסות לא להפריע לאנשים שהגיעו לצפות בחשיכה לצדך ולכוון אלומת פנס מהסלולרי שעוד נותרה בו סוללה רק כדי לתפוס את הרגע שכולם יראו. אחר כך חשבתי על זה שאני יכולה לוותר על התמונה המפורסמת של הכוכבים באינסטגרם. יש חוויות אינטימיות בחיים שלא צריך לחלוק.
אותם הרגעים שהביאו אותי לברוח מהדביקות של תל אביב והדי הפיצוצים שעושה החופש הגדול אצלי בשכונה, הם בדיוק הרגעים שהפכו את הבריחה למוחשית וקצת מפחידה. זה כמו לרצות לצאת לטיול של שלושה חודשים בעולם אבל אז לדאוג מה יקרה עם העבודה כשתחזור. אי אפשר באמת ליהנות כשאין לך דד־ליין, יעד או מסגרת שתוחמת לך את החופשה. ובדיוק כמו שחופשה מענגת ביותר היא כשאתה יודע שיש לך המון עבודה שמחכה מהעבר השני, ובדיוק כמו שכיף לגנוב את הלבד כשאתה בזוג, כך הבנתי שאני לא באמת צריכה חופשה ארוכה, כי בסופו של דבר אני עושה את מה שאני אוהבת ונהנית מכל רגע. אולי אני פשוט צריכה להתאוורר מדי פעם בגיחות קצרות ולחשוב שאני נשואה כבר 41 שנה, וסך הכל צריכה אחת לזמן מה לישון לבד מחוץ למיטה הזוגית מתחת לים של כוכבים.