תופעה כמו “ישראל היום” לא נצפתה בשום דמוקרטיה מודרנית מאז המצאת החינמון. זוהי המצאה ישראלית מתוחכמת, מתוכננת, ממומנת ומסוכנת. היא חגגה עשור שנים בציון ביולי האחרון - אבל רק עכשיו, באיחור כבד והרה אסון, מתחילים שומרי הסף להבין ממה הם העלימו עין כל השנים האלה ולאיזה נזק אדיר הם גרמו. הכתובת נמרחה על הקיר (ובעמודים הללו) מהרגע הראשון, אבל מי שהיה צריך לקרוא אותה העדיף להביט לכיוון השני. הפחד קינן בלבבות ואף אחד לא רצה להסתבך עם הקיסר אשר בבלפור, או עם צוות החיסול שבנה לעצמו ברחוב השלושה בתל־אביב. אף אחד לא העז להרים יד על הצעצוע המלכותי.
בואו נעשה סדר: אין שום דבר פסול בחינמון. אין גם שום דבר לא חוקי בעיתון מפלגתי או אידיאולוגי. הבעיה מתעוררת כשמחברים את שני אלה לגוף אחד ומייצרים מצג שווא. זה בדיוק מה שעשו עם “ישראל היום”. האידיאולוגיה שלו פשוטה: שלומה ושגשוגה של משפחת המלוכה אשר בבלפור. בניגוד לחינמונים, המבוססים על מערכת רזה, הוצאות מינימליות ותצורה שאינה מתיימרת להכיל עיתונות אמיתית, “ישראל היום” התחפש לעיתון אמיתי: שורה ארוכה ויקרה של טאלנטים מובילים, מוספים מושקעים, מערכת בשרנית, כותרות וסיפורים ותמונות צבע וכל מה שעיתון שמכבד את עצמו אמור להציע לקוראים.
הבעיה היא ש”ישראל היום” היה עיתון בערך כמו שפינוקיו היה ילד אמיתי. כשאין גנטיקה עיתונאית, אף סוללת טאלנטים לא תצליח לשכנע את הציבור שזה עיתון. שלדון אדלסון התחיל להבין את זה רק לאחרונה, כשגם נתניהו עצמו נשמע מקונן על כי למרות ההשקעה האדירה, “אין לישראל היום השפעה”. עכשיו מנסה אדלסון לשנות כיוון, אבל נדמה לי שזה קצת מאוחר מדי.
בכל פעם שראשי העיתון הזה התפארו בתפוצתם המפוארת, צחקתי. למרות שזה לגמרי לא מצחיק. תפוצתו של "ישראל היום" תלויה רק בגורם אחד: התקציב שמעמידה משפחת אדלסון לטובת ההדפסה וההפצה. כשמחלקים לישראלים חינם, הם לוקחים. כמה גיליונות שיידחפו לציבור ברחובות, ככה התפוצה. אין כאן התמודדות על לבו של הקורא, אין כאן אתגר, אין כאן תחרות.
“ישראל היום” נועד להפיץ את משנת בלפור על בסיס יומי ולרסק את המתחרים שחושבים אחרת. איך לרסק? ראשית, בתפוצה. שנית, בפרסום. תחקיר שפורסם ב”עין השביעית” מראה איך הוריד “ישראל היום” את מחירי הפרסום בכוונת מכוון. לכיס העמוק של אדלסון זה לא באמת שינה, בזמנו. ל”מעריב”, ל”הארץ” ובעיקר ל”ידיעות אחרונות” זו הייתה קטסטרופה. נתניהו לא הסתפק בשופר תעמולה פרטי יעיל, הוא רצה גם להוריד את יריביו הגדולים על הברכיים, ואולי אפילו לרסק אותם. הוא כמעט הצליח.
במשך שנים שגשג “ישראל היום” גם בברנז’ה, כשהוא נסמך על השנאה המצטברת ל”ידיעות אחרונות”. חובה להדגיש: “ידיעות” הרוויח את השנאה הזאת ביושר. עד הופעת האדלסונים, היה “ידיעות” המפלצת המקומית. הוא שלט בשוק ללא מצרים, הוא דרס את כולם, הוא לא ראה אף אחד ממטר. אבל למרות כל זה, ולמרות שאת מרבית הקריירה שלי ביליתי במאבק עיקש במונופול של “ידיעות”, אי אפשר להגיד שהטבלואיד של משפחת מוזס לא היה עיתון.
כן, דיברו על רשימות כאלה ואחרות, ועל רוח מפקד ועל מה לא, אבל בשורה התחתונה – ל”ידיעות” הייתה ותהיה נשמה עיתונאית. למרבה הפרדוקס, זה אפילו נחשף בשיחות מוזס־נתניהו, כש”נוני” עצמו הסביר לראש הממשלה שאין לו שליטה על בכירי עיתונאיו. ב”ידיעות” לא יחלמו להעלים לגמרי הגשת כתב אישום או הרשעת חביב המערכת אהוד אולמרט. העריכה יכולה להיות מגמתית, ההצנעה או ההבלטה יכולות להיות נגועות בהעדפות כאלה או אחרות, אבל אף אחד לא יעז לבצע מעשה אינוס בוטה במציאות או בעובדות.
הדוגמה הטובה ביותר היא התנהגותו של “ידיעות” אחרי חשיפת שיחות ביבי־נוני, שהייתה מעוררת כבוד, אל מול הדרך שבה בחר “ישראל היום” לפרסם אתמול את חשיפת מועדי השיחות בין נתניהו לאדלסון ולעמוס רגב: במקום הנידח ביותר של מדור הרכילות. אותם, כנראה, זה הצחיק.
אתמול נשמעו גם טענות שלפיהן כל הפוליטיקאים הבכירים משוחחים עם עיתונאים בכירים, ובעיקר ערב בחירות. אין לטענה הזאת שום נפקות או רלוונטיות למקרה שלפנינו. העיתונאי המקצועי חותר למגע עם פוליטיקאים, לדובב אותם, לשמוע אותם, להצליב מה שסיפרו לו, להשוות למקורות אחרים ולבסוף להגיע לתוצר מקצועי ראוי, פחות או יותר. ב”ישראל היום” התהליך הזה לא קיים. חשיפת השיחות שהוביל דרוקר מוכיחה את כל מה שאנחנו יודעים למן הרגע הראשון: מדובר בשופר, ותו לא. נתניהו מכתיב, רגב רושם ומפרסם. כל זה במסווה של עיתונות.
הנה השוואה נוספת שתעזור להבין את העניין: עמוס רגב לא החל את הקריירה שלו ב”ישראל היום”. להפך, הוא גמר אותה שם, ואני משוכנע שהוא מתחרט על כל רגע. עמוס רגב היה ראש מחלקת החדשות ב”מעריב”. גם אז, הוא היה מעריץ ומקורב לבנימין נתניהו. אלא שאז הוא היה חלק מעיתון אמיתי, והוא בעצמו היה עיתונאי אמיתי.
בימיו ב”מעריב” הוביל רגב לא מעט סיפורים קשים על בני הזוג נתניהו. זו הייתה הקדנציה הראשונה של ביבי כראש ממשלה והחגיגה הייתה רבה. רגב היה נטול מורא או משוא פנים. את העדפותיו האישיות והפוליטיות שמר לעצמו. גם אז, הוא לא היה מסרב לקבל שיחת טלפון מראש הממשלה ברבע לחצות בלילה. אבל אז, הוא לא היה מקבל מה שהוכתב לו ככזה ראה וקדש. הוא היה בודק, הוא היה מצליב, הוא היה מעביר את זה מבחן עיתונאי מקצועי. “בישראל היום” אין מבחן כזה. הוא מנוגד לעצם קיומו של המפעל.
“ישראל היום” הוריד את העיתונות הישראלית המודפסת על ברכיה. בחסות העליבות של שומרי הסף, עצימת העין של מבקרי המדינה לדורותיהם, ההתעלמות של היועצים המשפטיים לממשלה, ההיתממות של ועדות הבחירות המרכזיות והשמחה לאידם של המוזסים, צמחה כאן מפלצת שאין לה אח ורע בשום מקום דמוקרטי אחר בעולם. זהו מימון מפלגות אסור, הטבת בחירות מעוותת, פולחן אישיות שעולה מיליארדים ונסמך על כסף זר שמטרתו אחת: הפחדת הציבור מכל מה שאינו נתניהו, סימון וחיסול כל מי שמאיים על נתניהו, הטלת אימה על כל מי שמהרהר באפשרות למרוד בנתניהו. זו האמת. יודעים אותה כולם. עכשיו מתחילים גם להבין את המשמעויות שלה.