קשה לעורר עניין ציבורי באסון המתמשך של פועלי הבניין הנהרגים במקום עבודתם. מתחילת השנה נהרגו באתרי הבנייה יותר מ־20 פועלים. נראה שלעובדה שמרבית ההרוגים הם עובדים זרים, תושבי השטחים או ערבים ישראלים, יש משקל רב באדישות הציבור. אפשר היה לדמיין מה היה קורה לו חלילה היה מספר דומה של נפגעים בתאונות אימונים בצה"ל.
נפילה ומוות של פועלי בניין הם אסון מתמשך, הנגרם בגלל התנהלות בעייתית של קבלנים וחברות בנייה. עלות החלפתו של פועל שנפגע בתאונה נמוכה בהרבה מעלויות הכרוכות בהקפדה על בטיחות באתר. משרד העבודה והרווחה, האמור לפקח ולהגן על שלומם של עובדי הבניין, זנח את משמרתו ואינו מחזיק במנגנון פיקוח אפקטיבי.
בענף הבניין נוטים להאשים בהפקרה את הקבלנים שבפרויקטים שלהם אירעו האסונות. אבל מדובר בהתעלמות ממוסדת ושיטתית. אחד האמצעים שאמורים היו הקבלנים לנקוט הוא אימוץ שיטות עבודה תקניות למניעת תאונות. התקן למניעת תאונות נכתב ואושר, אולם הקבלנים נמנעים בעקביות מלאמץ אותו. בראש מכון התקנים המבקש ליישם את תקני הבטיחות עומד נשיא הכבוד של התאחדות הקבלנים, הקבלן הפעיל אורי דורי.
תקן הבטיחות הוא רק אחת הדוגמאות לחוסר הנכונות של ארגונים וחברות בישראל לקבל על עצמם תקינה שתחייב אותם לפעול בצורה טובה ובטוחה יותר. בציבור מקובל לחשוב שתקן הוא נוהל המחייב ייצור מוצרים טובים ובטוחים יותר. אולם מרבית התקנים המאושרים אינם מחייבים, וחלקם אינם עוסקים במוצרים אלא בנהלים המיועדים לשפר תהליכי עבודה ולדאוג לכך שמקומות העבודה שלנו יהיו בטוחים יותר.
כך חשבה אורית סוליציאנו, מנכ"לית הארגון לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. לפני שנתיים היא פנתה למכון התקנים בבקשה לקבוע קוד אתי, תקן מחייב להגנה מפני הטרדות מיניות במקומות עבודה. 40% ממקרי ההטרדה, קבעו הארגונים, מתרחשים במקום העבודה. תקן שיחייב ארגונים בנוהלי מניעה וטיפול במקרים של הטרדה, מעבר לחוק הכללי ולהנחיות התלויות דרך קבע בפינות הקפה ובכניסה למשרדים. התקן למניעת הטרדה אינו אמור להיות תקן מחייב, אלא תקן וולונטרי שיאומץ על ידי מוסדות המבקשים להיאבק בתופעה הקשה. הוא יאפשר גם מאבק ציבורי רחב בתופעה: מוסדות ציבוריים יכולים להתנות השתתפות במכרזים בעמידה בתקן למניעת הטרדה.
התקן הנדרש הוכתב והועבר במסלול המורכב שבאמצעותו מאושר כל תקן חדש: ההצעה מובאת לוועדה מרכזית, מועברת לוועדה טכנית המתייעצת עם מומחים לנושא ועם הציבור, וחוזרת לאישור לוועדה המרכזית, שם שולטים כרגיל בעלי ההון והאינטרסנטים. מי שהוביל את המאבק נגד התקן היה איגוד לשכות המסחר, המייצג בעיקר עסקים קטנים ויבואנים. יו"ר האיגוד, אוריאל לין, פנה לשרת המשפטים בהצעה שאמורה הייתה לקבור את הבעיה בסבך משפטי־ביורוקרטי: "נושא כמו כללי התנהגות נאותה בתוך הארגון למניעת הטרדה מינית, מוטב ויהיה מעוצב באחריות משרד המשפטים".
שקד לא נפלה בפח ופנתה לשר הממונה על המכון, שר הכלכלה אלי כהן. כהן לא חמק מאחריות ופנה לאנשי המכון בתהייה מדוע המכון עוסק בתקני עבודה ואינו מתמקד בתקינה בטיחותית למוצרים. ממלא מקום מנכ"ל המכון, אילן כרמית, הנחשב למועמד לתפקיד המנכ"ל, ביקש חוות דעת מהיועץ המשפטי של המכון, עו"ד יורם סמואל. סמואל חיווה דעתו שתקינה של נוהלי עבודה למניעת הטרדה מינית היא בין המטרות שלשמן הוקם המכון. כרמית גנז את חוות הדעת והורה לוועדת המומחים להקפיא את הדיון על מניעת הטרדה מינית. "נושא התקן למניעת הטרדות מיניות נמצא בדיונים פנימיים במכון ובוועדות התקינה, ולא התקבלה כל החלטה", נמסר בתגובה ממכון התקנים. בוועדת האיתור שהקים דירקטוריון מכון התקנים למינוי המנכ"ל החדש, אין, אגב, אף אישה. "הרכב הוועדה נקבע בהתאם לחוק", אומרת דוברת המכון.
מצוקה שווה זהב
לא רק תושבי שכונות דרום תל אביב נפגעים מהסמיכות לריכוזים של מסתננים ומהגרי עבודה מאפריקה. גם משקיעים רבים שזיהו את אזורי המצוקה כהזדמנות עסקית מוטרדים. כתבות הטלוויזיה והדיווחים המפורטים על סבל התושבים לא מאיימים על הביקוש לנכסים ולהשקעות באזור. מתברר שלמרות המצוקה הגדולה, יש ביקוש רב לנכסים באזור. הסיבה: יזמים רבים חושבים שהמצוקה זמנית ובקרוב ישתנו פני האזור. זה קרה בנווה צדק, בכרם התימנים ובפלורנטין. הדרום הזועק הוא הזהב החדש של כרישי הנדל"ן.
הביקוש מבוסס במידה רבה על תוכניות הפיתוח הנרחבות שאושרו במקום, ובמרכזן פרויקט בנייה של אלף דירות שייבנו על ידי החברות שיכון ובינוי ומשולם רובינשטיין בשטח התחנה המרכזית הישנה. אבל השוק לא מחכה להשלמת הפרויקט, הצפויה רק בעוד מספר שנים. היזמים הקטנים והזריזים פועלים כבר בשטח, וכידוע, ציפיות לעליות מחירים בעתיד גורמות לעליית המחירים כבר כעת. דירות קטנטנות ברחובות הקשים נווה שאנן, ראש פינה ויסוד המעלה, שהוצעו רק לפני מספר שנים במאות אלפי שקלים, נמכרות היום ביותר ממיליון שקל.
אחד היזמים הפועלים בשטח הוא גיל עובדיה - שותף ומנכ"ל בחברת איווייב נדל"ן (Ewave Nadlan) הפועלת ב־16 פרויקטים באזור. "רוב הפרויקטים שלנו הם במוקדי המגורים של מהגרי העבודה", אומר עובדיה, "והביקוש גבוה. מחיר הקרקע לדירה קפץ מ־400 אלף שקל ל־750 אלף שקל. בפרויקט שסיימנו ברחוב נווה שאנן מכרנו דירות של 50־60 מ"ר ב־1.6 מיליון שקל. רוב הרוכשים הם משקיעים שמריחים הזדמנות ומייעדים את הדירות להשקעה, אבל יש גם אנשים שחושבים שעד שהדירות יהיו מוכנות ישתנה המצב והם יעברו לגור".
מהו שכר הדירה באזור?
"דמי השכירות לדירה חדשה הם 4,500 שקל לחודש בממוצע".
נשמע גבוה. אולי זה בגלל נכונות מהגרי העבודה להתגורר בצפיפות?
"אין דבר כזה. מי שקונה דירה חדשה לא יכניס אליה 20 מהגרי עבודה. הם גרים בדירות ישנות, וזהו שוק אחר".
הכבדת המיסוי על המשקיעים לא מפחיתה את הביקושים?
"הביקושים עדיין גבוהים, אם כי מספר המשקיעים ירד. בעבר 90% מהרוכשים היו משקיעים שרכשו דירות לצורכי השקעה. היום הם בערך מחצית מקוני הדירות".