1.דקטלון כמשל: ישיבת נשיאות איגוד לשכות המסחר בתחילת השבוע הייתה סוערת מהרגיל. הנשיא אוריאל לין וסגנו אריה זייף התחננו לשקט ולהרגעת הרוחות הסוערות בקרב עשרות המשתתפים. בישיבה השתתפו מלך הדיוטי פרי סולי סקאל, יבואן הפרמצבטיקה עמי לפידות, ישראלה שטיר (מהירידים והכנסים), יו"ר לשכת המסחר הבינלאומית (ICC) אורן שחור, בעלי רשתות, יבואני מזון ועוד.
לישיבה לא ניתן שם, אבל "הקרב על הבית" היה יכול לקלוע למטרה. מבחינת הקמעונאים הגיעו מים עד נפש, והניסיונות להידברות עם המערכת הפוליטית לא הועילו. לאחר שהתברר שאף אחד אינו סופר אותם, הוצע באחד מרגעי השיא של האירוע להקים את מפלגת הקמעונאים שתיאבק על עתידם. אריה זייף, המקושר לא רע למסדרונות השלטון, ניסה להרגיע אך ללא הועיל. הוא הסביר שאת המאבק חייבים לנהל בדרכים אחרות.
המגזר הקמעונאי מונה 54 אלף עסקים ומעסיק 267 אלף איש. אסור לזלזל בפוטנציאל האלקטורלי. סקאל טען שהעליהום והרגולציה חיסלו אותו והוא נאלץ לסגור עשרות חנויות. הוא הזהיר שבסופו של דבר אמזון תשתלט על הסחר העולמי, כולם יקנו ממנה והעסקים ייעלמו. "החלטנו להפסיק להיות ילדים טובים", התייפח באוזני אחד המשתתפים. בסיומה הוחלט שלין, נשיא הלשכה, ישגר מכתב לשרי האוצר והכלכלה. לין גם ביקש פגישה דחופה עם שר האוצר. "המשך המדיניות של מתקפת הרגולציה המטורפת על המגזר הקמעונאי, יחד עם האפליה במיסוי על יבוא מוצרים, ימוטטו את המגזר", הזהיר לין במכתבו.
נשיא הלשכה נקלע לדילמה לא פשוטה: מצד אחד, קשה להתנגד למלחמת החורמה של הפוליטיקאים ביוקר המחיה. פערי המחירים של עשרות אחוזים בין ישראל לאירופה מרגיזים, מקוממים ומתסכלים. אנשים הסתערו על רשת מוצרי הספורט דקטלון לא כי חילקו נעליים בחינם, אלא בגלל הפערים. הדלק המניע את מלחמת יוקר המחיה הוא הפחתת מסי קנייה על ייבוא, הגדלת הפטור על קניות באינטרנט (מ־75 דולר ל־100 דולר), ביטול חסמים רגולטוריים וייבוא אישי של מוצרים כמו חלפים למכוניות (הגדלת הסכום ל־1,000 דולר). התוצאות ניכרות בעומק כיסו של הצרכן. מחיריהם של מכשירי סלולר, נעליים ומוצרים לתינוקות כבר ירדו בעשרות אחוזים.
לפי ענקית התשלומים PayPal, הישראלים יוציאו השנה בקניות באינטרנט 14 מיליארד שקל, לעומת 11.8 מיליארד שקל ב־2016. אחד מכל ארבעה ישראלים פוקד מדי יום את אתרי הקניות, מחציתם מבזבזים 300 עד 500 שקל בחודש. אז למה להפסיק את כל הטוב הזה? מצד שני, ללין עוד יותר קשה להתמודד עם טענות חברי האיגוד על ששכחו אותם בבית ושהפסיקו לספור אותם. בניגוד לתעשייה המתכתבת יפה עם תוצרת כחול־לבן ושמירה על התעסוקה, היבואנים מתויגים כסוחרים שחיים מפערי המחיר.
לין מפרט במכתבו על מכת הרגולציה וטוען כי הטענות נגדה תמיד נשמעות טוב וזה לא מזיק באמת לאף אחד. בלשכות המסחר בדקו ומצאו שמאז שנת 2000 הונחתו על הקמעונאים 41 חוקים ו־17 תקנות, המביאים לדברי לין להרס המגזר. לין גם ממליץ לעצור את גלגלי ההיסטוריה ולבטל את אחד מחוקי הצרכנות החשובים הנוגע לחובת סימון מוצרים. ניסיונות ההתנכלות לחוק חוזרים על עצמם אחת למספר שנים. ולבסוף, הוא דורש שוויון בהקלות מיסוי, ולהעניק אותן גם לקמעונאים.
אבל מישהו חייב להסביר לקמעונאים שמשהו מהותי בסיסי בהרגלי הצריכה השתנה. יש קניות באינטרנט, יש מותגים פרטיים, יש ייבוא אישי, יש דקטלון וישנו גם הדיוטי פרי בנתב"ג, שעם מעט מזל ניתן להיקלע אליו במחיר טיסה זולה מאילת. אז מדוע אלה שהגיעו לדיוטי יזכו לפטור של 200 דולר, ואלה שטסים לאילת ומזמינים באינטרנט ייהנו מפטור של 75 דולר בלבד? מדוע שאתרים בינלאומיים הסוחרים במותגים כמו נייקי או זארה יפלו לרעה את הקונים מישראל?
שר הכלכלה אלי כהן לא רק שדוחה את דברי הסוחרים, אלא גם תוקף: "אסור לתת לגילדה של מספר יבואנים גדולים השולטת באיגוד לשכות המסחר לבלבל את הציבור. כל הנתונים מראים שיוקר המחיה בישראל הוא בלתי נסבל, והגיע הזמן לשים לכך סוף. נפגשתי השבוע עם שר הכלכלה הצרפתי והבעתי את תקוותי שדקטלון לא תהיה תופעה יחידה ונראה חברות צרפתיות נוספות המגיעות לישראל עם מחירים נורמליים".
כהן פנה לממונה על ההגבלים העסקיים, מיכל הלפרין, שהכינה תוכנית להקלות על ייבוא אישי, כולל פטור מרגולציה והקמת מרכז לוגיסטי לריכוז החבילות מחו"ל. מלחמת הקמעונאים נמצאת אם כן עדיין בראשיתה.
2. בנק מזרחי הממוזג
המיזוג בין בנק איגוד למזרחי טפחות אינו יורד מסדר היום, וזה מובן. על הפרק גורלם של 1,200 עובדי בנק איגוד. בעקבות מה שכתבתי בטור זה ב־25 באוגוסט, שהמיזוג הוא מהלך של אין ברירה ושהוא בלתי נמנע, נשאלתי על ידי עובדים אם אין חלופות. והיו לקוחות שתמהו אם המיזוג לא יסכן את חסכונותיהם. עניתי שאין סכנה לכסף כי בנק איגוד, על שלל נכסיו והתחייבויותיו, יעבור לבנק מזרחי שיערוב לכל הנכסים.
ביחס לחלופות למיזוג, השתיים הרלוונטיות הן מכירה דרך הבורסה או פירוק הבנק. מכירת המניות בבורסה אכן מצוינת לעובדים. איגוד יישאר ללא בעל בית (כדוגמת דיסקונט ובנק לאומי) וההנהלה תעשה כמיטב יכולתה להצליח. האם בנק במצב כזה יוכל לשרוד את אתגרי התחרות? זאת כבר שאלה אחרת. הבעלים בטוחים שהחלופה גרועה. המהלך יימתח במשק שנים, והתמורה שתתקבל תהיה נמוכה משמעותית מחלופת המיזוג. הבעלים בחנו ברצינות את פירוק הבנק ומכירת נכסיו והתחייבויותיו. התמורה לבעלים תהיה גבוהה יותר, אבל 1,200 העובדים שילכו הביתה ישלמו את המחיר.
המיזוג, כמהלך של אין ברירה, הוא האפשרות הרצינית היחידה. ואכן מתברר שהמגעים בכיוון זה מתקדמים במלוא המרץ, וחתני השמחה נערכים לפנות לרשויות הרלוונטיות. לקראת הסגירה מזרחי טפחות יפרסם הצעת רכש למניות הבעלים (75%) ויתרת מניות הציבור בבנק איגוד (25%). מסתמן ש־700 מעובדי הבנק יישארו וכ־500 ייאלצו ללכת הביתה.
כשוועדת הכספים מאתרת אזור מוכה אסון היא ממהרת להתכנס. הדיון עמד בסימן של התקפה על בנק ישראל (פגיעה בתחרות) ועל הטייקונים. מנוף הלחץ הפרלמנטרי לא ימנע את המיזוג אך יסייע לעובדים לשדרג את תנאי הפרישה. חדוה בר, המפקחת, לא הטריחה את עצמה, וגפני סירב לבקשתה לדחות את הדיון. לדיון הבא היא כבר תגיע עם הסברים מדוע למזג. הממונה על ההגבלים תיאלץ להגיב על מהלך שעדיין לא הגיע לשולחנה.
כאמור, הדיון ריכז קואליציית מתנגדים למיזוג מחשש לפגיעה בתחרות. מבחר ציטוטים: מיקי זוהר, מיוזמי הדיון, הודיע שבכוונתו לקדם חוק שיחייב את אישור ועדת הכספים במקרה של מיזוג משמעותי. "אם בעלי הבנק מאסו בו, שישימו אותו על המדף ואני בטוח שיבואו רוכשים שירצו לקנות", ממליץ זוהר.
מיקי רוזנטל: "המפקחת על הבנקים מאפשרת לטייקונים לקנות עוד בנק בניגוד לכוונה בחוק הריכוזיות ובחוק שטרום. גם כך מעט מאוד בעלי הון שולטים ברוב הענף הפיננסי. בנק ישראל מועל בתפקידו ומאפשר ביצוע עסקה שתחזק קומץ טייקונים".
יוסי יונה: "אישור המיזוג יפגע באינטרס הציבורי. לבעלים של בנק יש זכות למכור, אבל למפקחת יש סמכות למנוע את העסקה. העסקה מנוגדת לחקיקה בכנסת שמטרתה צמצום הריכוזיות והגדלת התחרותיות בבנקאות". ירון זליכה, נציג העובדים: "אם רוצים למכור, שימכרו בבורסה. המהפכה הגדולה של כחלון בסלולר הייתה בזכות גופים קטנים. יחס היעילות־רווחיות של בנק איגוד אולי לא טוב לבעלי השליטה, אבל הוא מאוד יעיל לעם ישראל".
ריכוז כזה של אמירות חסרות שחר לא נשמע מזמן. נתחיל מהסוף. זליכה מבין, או שלא, שבנק או כל עסק קונים לא כדי לעשות טוב לעם ישראל, אלא כדי להרוויח. וחוץ מזה, כבר מיליון פעם נטען שבנקאות זה לא סלולר ושלא ניתן לחולל תחרות בלחיצת כפתור. אין מצב שאיגוד יאלץ את בנק הפועלים להוריד עמלות. כדאי שזליכה יפנים שלבעלים יש זכות לפרק את בנק איגוד גם אם זה לא מוצא חן בעיניו.
ועדת הכספים הופכת בחודשים האחרונים בהדרגה לבית הדין הארצי לענייני עבודה, ומשה גפני - לאב בית הדין. הנהלות טבע, חיפה כימיקלים, הבורסה לני"ע, בנק איגוד ובנק מזרחי טפחות כבר ביקרו אצלם. עד כאן בסדר. אבל אסור שהכנסת תתחיל לעסוק במתן אישורי מיזוגים, כמו שלא רצוי להפוך אותה לרשות שופטת כמו במקרה של ועדת חקירת האשראי לטייקונים. מוטב שתתמקד בענייני חקיקה ותשפר את התנהלותה בתחום, כדי שמקרה פסילת חוק מיסוי דירה שלישית לא יחזור על עצמו.
הדיון בכנסת שב ומוכיח מדוע קנייה או הקמת בנק הן מהלך עסקי מטופש. מי שכבר תקוע עם בנק מתקשה לצאת ממנו. עכשיו גם אפשר להבין מדוע בעלי הבית של דיסקונט ברחו ממנו, למה שרי אריסון מעוניינת באקזיט מהפועלים אך לא מצליחה, ומדוע בינו צדיק חולם לצאת מהבינלאומי. למשקיע השוקל להקים את בנק ישראכרט (לאחר מכירת חברת האשראי על ידי בנק הפועלים) מומלץ לחשוב כמה וכמה פעמים.
3.הקרב על ברלין
בזירת המסחר בבורסה התחולל בשבועות האחרונים אחד המאבקים המרתקים שנראו פה אי־פעם. כוכבת המאבק היא חברת ADO של שיכון ובינוי שבשליטת שרי אריסון. זה מאבק יצרי המתובל בלא מעט שיקולי אגו. הסיפור התחיל כששיכון ובינוי החליטה לפרסם הצעת רכש לקניית 10% ממניות ADO הנסחרות בבורסה. השלמתו המוצלחת של המהלך מאפשרת בזכות שינוי חשבונאי להציג רווח הון של 300־380 מיליון שקל. אבל איך נהוג לומר בגרמנית? "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". מישהו הפתיע את אריסון והזיז בלי שתרגיש מספר מקבצי דיור להשכרה. הצעת הרכש של שיכון ובינוי נוצלה על ידי קרן השקעות אפולו וחברת DUNE שבבעלות משפחת דיין, שפתחה במהלך מדהים של השתלטות עוינת על ADO.
מנהלי שיכון ובינוי נתפסו עם המכנסיים למטה. נאסר עליהם לקנות מניות בבורסה בתקופה שהצעת הרכש הייתה בתוקף. הם נאלצו לשבת מתוסכלים כשהאויב הפיננסי מתעלל בהם וקונה מגופים שפעם נחשבו ידידותיים, כמו הראל השקעות, 37% מ־ADO תוך שהם מאיימים על עתיד השליטה. עם חברים כאלה מי צריך אויבים. השבוע נפגשו הצדדים באמצע הדרך בניסיון להגיע להבנות על הרכב הדירקטוריון ומבנה השליטה. בינתיים שום דבר לא נסגר.
מה יש ב־ADO שהקפיץ את שוויה מ־15 מיליון יורו בתחילת הדרך ב־2010 ל־1.85 מיליארד יורו כיום? אחרי הכל, זאת לא חברת הייטק או גוף עסקי שפיתח שיטה ייחודית להסעת המונים.
כדי להכיר את שיטת ADO מקרוב ביקרתי בברלין, שם מרוכזת פעילותה. החברה עוסקת בדיור להשכרה ומנהלת באמצעות חברת הבת פרופרטיס 21 אלף דירות. ברלין מונה 3.6 מיליון תושבים ו־85% מהם גרים בשכירות. מלאי הדירות להשכרה מסתכם ב־2 מיליון. זה מכרה זהב לכל קבוצת נדל"ן המבינה דבר אחד או שניים בדיור להשכרה. שכר הדירה בברלין מפוקח וכפוף למדד המכונה "מיט שפיגל", שבהתאם לו נקבע המחיר.
עם כניסת הדייר, העלאת שכר הדירה מוגבלת באמצעות מנגנון המכונה "רנט קאפ" ל־10% ול־15% במשך שלוש שנים. כשדירת המגורים עוברת שיפוץ מקיף, ניתן לחרוג מהתקרה. שיפוץ זה לא רק הוספת מחיצת גבס אלא גם החלפת המרצפות, גופי התאורה ואבזור של מקרר, כיריים ומדיח כלים. המאושר שקיבל מפתח יכול להשתקע שם בכיף 20 שנה וגם 30 שנה ללא חשש מפינוי, גם אם בעל הבית יגיע עם שופל. רק כשדייר לא משלם חודשיים ברציפות אפשר לפנותו. זאת הסיבה לכך ש־ADO עובדת קשה על איכות דייריה. טופסי המועמדות מפורטים יותר מבקשת ויזה אמריקאית וכוללים הצגת מסמכים על יכולת הפירעון, אישורי תעסוקה וכד'. ועדיין, על כל דירה יש 20 קופצים. הביקוש גדל כי קצב בניית הדירות החדשות בפיגור.
ההתעוררות בברלין וצניחת שיעורי האבטלה מ־20% ל־10% מזרימות לשם צעירים בזכות יוקר המחיה הנמוך. סצינת ההייטק מתעוררת, ויזמים נמשכים לעיר. מחצית ממשרדי הממשלה כבר עברו לברלין מבון. למרות ההתעוררות, שכר הדירה נחשב לנמוך יחסית. התשלום לדירה מרוהטת קומפלט בת 2 חדרים עומד על 450 יורו לחודש. זה תשלום סביר למי שמרוויח בברלין 1,800 יורו לחודש בממוצע. שלא במקרה, ברלין מדורגת במקום ה־106 מבין 496 ערי גרמניה.
וכמו בכל עסק, קצת מזל לא הזיק ל־ADO. הריבית האפסית בשנים האחרונות אפשרה לה לגייס מימון ארוך טווח בריבית של 2.5% לשנה, ולהשכיר את הנכסים בתשואה של 5% לשנה ומעלה. לחברה תיק נכסים בשווי 2.6 מיליארד יורו. את מחצית 2017 סיימה ברווח של 594 מיליון שקל המשקף רווחיות שנתית של 1.2 מיליארד שקל. היחס בין שווי השוק לרווח השוטף (מה שמכונה "מכפיל רווח") עומד על 6. במילים אחרות, בתוך שש שנים בעל מניות יחזיר את מלוא השקעתו. הדבר היחיד שנותר לתמוה לגביו הוא לא מדוע מוכנים לשלם היום כל כך הרבה עבור החברה, אלא איך כרישי הנדל"ן לא איתרו עד היום את הפוטנציאל.
4. הברלינאי האחרון
שלמה זוהר התוודע לחברת ADO בפגישה מקרית עם היזם עדי קייזמן שהשקיע בדיור להשכרה בברלין. שיכון ובינוי, כשנוהלה על ידי אורי שני, הייתה שותפתו בתחילת הדרך. סכסוכים כספיים ומחלוקות משפטיות בהמשכה תקעו את החברה. רגע לפני שהידרדרה לדרך ללא מוצא, הגיע זוהר עם הצעה לצדדים לאחד כוחות ולצאת לדרך חדשה תחת השם ADO (קיצור שמותיהם של עדי קייזמן, גרושתו עופרה שטראוס ובתם המשותפת). זה קרה ב־2010, כששווי ADO הסתכם ב־15 מיליון יורו וכל ממזר נדל"ן הפך מאז למלך. השבוע נסקה ADO ל־1.85 מיליארד יורו, ויש המתעקשים שמבחינתה השמיים הם הגבול.
זוהר אינו אלמוני בעולם העסקים המקומי. אחרי שפרש מתפקיד יו"ר דיסקונט הוא תרם את ניסיונו הניהולי לדירקטוריונים כמו דלק US, נעמן גרופ (יו"ר דירקטוריון עד למחיקתה מהבורסה) וסונול, שם הוצע על ידי דודי ויסמן לשמש כסגן יו"ר עם אופציה לרכישת 7.5% מהחברה. "ברלין היא עיר של שוכרים. 87% מהאוכלוסייה גרה בשכירות בהשוואה לממוצע של 50% בגרמניה כולה. הדירות המעטות בבעלות פרטית הן במחירים גבוהים מאוד ומיועדים לפלח האוכלוסייה הגבוה", אומר זוהר.
מה התובנות שלך לגבי שוק השכירות בברלין, ואיך אפשר ליישמן בישראל?
"הדיור להשכרה מפותח לא רק בגרמניה אלא גם בקנדה, בלונדון ובניו יורק. הצלחת השוק תלויה לא בדבר אחד או שניים. יש צורך במעטפת שכוללת מספר אלמנטים ובמרכזם חקיקה ברורה שתטפל ביחסי שוכר־משכיר. אבן היסוד היא פיקוח על שכר הדירה ומתן ביטחון לשוכר: כל עוד הוא משלם ועומד בהסכמים הוא יכול להישאר בדירה לכל החיים. הדבר מנטרל את הסיכון ועשוי גם להוריד את לחץ המחירים בשוק הדירות הכללי".
מניין משיגים את המימון ליצירת מאגר של עשרות אלפי דירות להשכרה?
"משוק ההון. צריך שוק הון עמוק שמסוגל לממן דיור להשכרה בריביות נוחות ובתנאים טובים, תוך התחשבות בכך שבזכות הפיזור, דיור להשכרה הוא ברמת סיכון נמוכה בהשוואה לנכס מסחרי שבעליו עלול לפשוט רגל. אנשים חייבים לגור ולכן פרופיל הסיכון שלהם נמוך. אני מסביר את זה לכל מי שרק רוצה לשמוע אבל לא תמיד מקשיבים".
האם לממשלה או לרשויות המקומיות יש עניין לפתח דיור להשכרה?
"כאן אני מגיע למערכת היחסים מול העיריות והממשלה. הן חייבות להבין שאם חסרות דירות מגורים ורוצים לבנות לשכירות במחיר סביר, חייבים לשחרר קרקעות מהמלאי העירוני או לסבסד את הקבלנים הבונים להשכרה, בתנאי שיתחייבו לשכר דירה נמוך לאורך השנים. בברלין יש סבסוד שניתן לקבלנים הבונים להשכרה ושכר הדירה מפוקח לאורך 20־25 שנה. כל המעטפת הזאת יוצרת שוק שמעודד מוסדיים ופרטיים לפעול בשוק הדיור להשכרה ולראות בכך נכס מניב. זה מסביר את התשואה הטובה של ADO למרות פרופיל הסיכון הנמוך".
ואיך נראה שוק השכירות בישראל?
"אין הרבה הפתעות. כשאין הגנה לשוכר, לא מבחינת שכר הדירה ולא מבחינת אורך התקופה, השוק פועל כמקובל בעולם המערבי. סבסוד שוק ההון במימון דיור למגורים אינו קיים, והממשלה לא מסבסדת. ככה קשה לפתח בישראל דיור להשכרה. מבחינת כושר ההשתכרות של הדייר, מומלץ שההוצאה על דיור לא תעלה על 25% מהמשכורת. זה המצב בברלין, אבל בישראל זה מגיע ל־30% ואף יותר. אני כבר לא מדבר על כמה שנות משכורות נדרשות לקניית דירה. מחיר למשתכן מספק פתרונות חלקיים בלבד".
בהכירך את ברלין, איך זה שיוקר המחיה שם נמוך משמעותית מישראל? ואני לא מדבר רק על הדיור.
"אתה צודק, וזה נכון גם לגבי מחירי המזון, התחבורה, התרבות ועוד. בגרמניה בכלל ובברלין בפרט פועלים בסביבה תחרותית רבה. לצרכנים יש רגישות רבה למחיר, וכשהמחיר גבוה, הם פשוט לא קונים. הייתי שמח לראות בארץ רשת דיסקאונט כמו אלדי המספקת מוצרים כמעט במחירי עלות. הישראלי הממוצע מכור עדיין למותגים למרות שפה ושם יש גם מותגים פרטיים. גם בגלל העובדה שהמערכת פה חסומה גיאוגרפית התמריץ לתחרות יורד. יש עדיין מונופולים וחצאי מונופולים השולטים בשוק שדוחפים למחירים גבוהים".
מאבק השליטה ב־ADO תפס אותך במצב לא נוח. איך אתה מסביר את מה שקרה?
"מדובר באירוע בין בעלי מניות הנמצא בקומה מעלי, ואני לא מעורב ולא מתערב בו. עדיין לא ברורה התוצאה ואיך יסתיים התהליך. מבחינתי ADO ממשיכה לתפקד כרגיל וכמו שאתה יודע ממשיכה לעשות עסקים".
מה היית צריך לעשות כדי להקפיץ את שווי החברה מ־15 מיליון יורו עם כניסתך ל־1.85 מיליארד יורו כיום?
"מדובר בשילוב של תזמון נכון של ההשקעות, ריבית נמוכה ומדיניות עסקית ברורה ונחושה שלא מזגזגת. קבענו מראש שנפעל רק בתחום המגורים ורק בברלין. המדיניות יושמה בזכות תמיכה והשקעה לאורך כל הדרך של בעלי מניות ובראשם שיכון ובינוי. לכך יש להוסיף את הצוות הניהולי המצוין בראשות מאיר רבין, מנכ"ל הפעילות בברלין, ואייל אורן האחראי על התפעול בחברה".
היו שטענו ששותפים לדרך כמו הראל השקעות בגדו ברגע האמת כשמכרו את מניותיהם ליריבים.
"קודם כל, אני שב ומזכיר ששיכון ובינוי השתתפה איתנו בכל גיוסי ההון שעשינו וגם בהשקעות, וזה מה שהכי חשוב. לגבי השחקנים האחרים בשוק ההון, צריך להבין שכאשר מתרחשים תהליכים מסוימים, לא תמיד ניתן לשלוט עליהם. כל אחד מבעלי המניות פועל ומתנהל לפי שיקולים עסקיים, וזה בסופו של דבר מה שהוא לוקח אתו".
מה התחנה העסקית הבאה שלך?
"אני עדיין לא מחפש את התחנה הבאה. ב־ADO אני עדיין נמצא בעיצומה של העשייה".
[email protected]