כל חיי מה שהחזיק אותי הוא המחשבה שאני אדם מיוחד. שמה שיש לי להגיד, הדרך שבה אני אומר את מה שיש לי להגיד, הסרטים שאני צופה בהם, הספרים שאני קורא, השירים שאני שומע, המחשבות שעוברות לי בראש, הם הדבר הכי ייחודי בעולם. שהבחירות שלי, התסרוקת שלי, הדרך שבה אני מוציא את העשן מהפה כשאני מעשן סיגריות, השם שנתתי לכלב שלי, השם שנתתי לילד שלי, הדיבור שלי, הטעויות שאני עושה בעברית, התרופות שאני לוקח, הדרך שבה אני לוקח אותן (אני יכול לבלוע כמות אדירה של כדורים בשלוק אחד), המבט המתעניין שאני יודע לשוות לפנַי כשמישהו משעמם אותי למוות, המילים שאני כותב - אלה דברים שייחודיים רק לי.
תחושת הסגולה הזו החזיקה אותי במשך שנים, עד שלאט־לאט התחוור לי שזו תחושה מזויפת. זה התחיל בבחירות האחרונות, מרץ 2015. כמה שבועות לפניהן שוחחנו, אני ואשתי, למי נצביע. אמרתי לה שאני כנראה הולך לשים בקלפי פתק לבן. ״תגיד, אתה מטומטם?״, היא אמרה לי. ״אתה לא רוצה להצביע, תישאר בבית. אתה רוצה להגיד לי שאתה תלך, תעמוד בתור והכל, רק כדי לשים פתק לבן? שב בבית. ואם אתה כבר נשאר בבית, תנצל את זה לתלות את המראה שהבטחת כבר לפני חצי שנה שתתלה לי״.
ידעתי טוב מאוד למה נמשכתי לפתק הלבן - כי לשים פתק לבן זה משהו מיוחד, לשים פתק לבן זה ללכת נגד הזרם. ואני הרי דג מיוחד ששוחה נגד הזרם.
בסוף לא שמתי את הפתק הלבן (וגם לא תליתי את המראה), אבל זה בכלל לא משנה. משנה שכמה ימים לאחר הבחירות, כשהגיעו התוצאות הסופיות, התברר לי ש־43 אלף איש שמו בקלפי פתק לבן. זה פגע לי ישר בלב, הבנתי שאני חלק ממגזר של 43 אלף בני אדם שחושבים שהם ממש, אבל ממש, מיוחדים ויחידי סגולה. רק שהם ממש, אבל ממש, מטומטמים, כי יש עוד 43 אלף כמוהם.
זו הייתה ההתחלה של גילויים רבים שפתאום שמתי לב אליהם. פתאום הבנתי שאנשים לפני בתור בבית המרקחת קונים את הכדורים שאני לוקח. פתאום ראיתי שיש עוד אוהדים אשכנזים של בני יהודה. פתאום שמעתי ברדיו את השיר ההוא של אליוט סמית שהוא מעולם לא הקליט ויש רק הקלטה מחתרתית אחת שלו, ובסיומו הקריין אמר: ״זה כמובן היה אליוט סמית באחד השירים היפים שלו שמעולם לא הוקלט, אבל מוכר לרבים בהקלטה הביתית הנדירה שלו״.
וכשהגעתי להופעה של גאנז אנד רוזס באיזה חור בצפון גרמניה, וחשבתי שאני כזה מגניב שהצלחתי לגלות הופעה כזו מיוחדת (ולא להיות כמו כולם וללכת לראות אותם בפארק הירקון), פתאום שמעתי לידי שני אנשים מדברים עברית. גיליתי גם שיש עוד אנשים שמעניקים לחתול שלהם שם משפחה כמו שנתתי אני לחתולה שלי.
כל אלה ועוד גרמו לי להבין את האמת המרה: שאני פשוט אדם רגיל, שאני פשוט כמו כולם. בהתחלה לא יכולתי להודות בזה בפומבי, אבל עברתי תהליך. היום אני כבר מוכן להודות בפומבי בנורא מכל: אני בן אנוש ממוצע ושגרתי.
מה שכן, הדבר היחיד שאני כנראה באמת ייחודי בו הוא הדרך שבה אני רוקד. זה לא מכוון, אבל יוצא שאני מאתגר את כוח המשיכה. לרגעים זה יכול להיראות לאדם הצופה בי מהצד שאני נמצא מחוץ לאטמוספירה, היכן שאין כוח משיכה.
הפעם האחרונה שבה רקדתי הייתה לפני שנים רבות, בחגיגות יום העצמאות בשנת 2004. התחלתי לזוז וראיתי אדם רץ אלי בבהלה ושואל אותי: ״אתה בסדר?״. הסתכלתי עליו בתדהמה. ״אתה צריך עזרה ראשונה, חובש, משהו?״, הוא שאל. פתאום הבנתי שאולי עדיף שאשמור את הגפיים שלי לעצמי ולא אזיז אותן. כשהלכתי הצדה אחר כך שמעתי את אותו בחור שרץ אלי מסביר למישהו שעמד לידו: ״חשבתי שהוא באמצע התקף אפילפטי או משהו״.
זו הייתה הפעם האחרונה שרקדתי. מאז לא עליתי על רחבת הריקודים. אפילו בחתונה שלי לא רקדתי. זה באמת הייחוד שלי. לא תמצאו בכל העולם מישהו שרוקד כמוני. ואם תשאלו את אלה שראו אותי מניע את האגן, הם יגידו שטוב שכך, כי העולם לא היה מסוגל להתמודד עם שניים כמוני.
לא חשבתי שאי־פעם אספר את זה, אבל אם כבר אנחנו נמצאים במצב רוח חושפני, ואם כבר נתתי לכנות לזלוג ממני, אגיד יותר מזה, אגלה את האמת: לפעמים, כשהמציאות לוחצת עלי וההכרה שאני אדם רגיל להחריד נוחתת עלי ומעציבה אותי, אני הולך למחשב, מחבר את הרמקולים, שם מוזיקה בווליום גבוה ומתחיל לרקוד. אני זז לכל הכיוונים ויודע שאיש לא מסוגל לזוז ככה. אני יודע שאני אחד ויחיד. וחיוך גדול עולה על פני.