עמליה מתכוננת לערב החג כבר שלושה שבועות. בשוק המקומי, שאליו היא כמעט לא מגיעה בימי החול, הרוכלים מתחילים להבחין בה יותר ויותר. היא עולה לאוטובוס הראשון שיוצא ליד ביתה ורוכשת את המצרכים הכי טובים והכי יקרים. כששב בעלה מהעבודה ופותח את המקפיא גדוש הקניות, הוא נוזף בה: "מה יהיה, עמליה? בכסף שאת מבזבזת יכולנו לקחת את כל האחים שלך לסוף שבוע בים המלח". עמליה מבטלת את דבריו בהינף ידה ושולחת אותו למקלחת, להסיר מעליו את אבק היום.
בינתיים עמליה מנקה את הבשר וחותכת פטרוזיליה. היא אינה זוכרת מתי התרגשה כל כך. למעשה, הפעם האחרונה שמשפחתה סעדה על שולחנה הייתה בשבת החתן שערכה מזמן לבנה.
אחר כך נפטרה אמה. מוות פתאומי ומהיר היה מותה. אחיה ואחיותיה, הגרים כולם במושב סמוך לגבול לבנון, לא מצאו סיבה לנסוע למרכז הארץ. לא נותרה להם אמא לבקר, רק אחות בכורה אחת, עם בעל עייף ובית קטן. כמובן, המריבות על חלוקת הרכוש, שתי הדירות שהשאירה האם, לא הוסיפו. עמליה נשארה לבדה. עם ניקיונות הבית וחוג ציור אחת לשבוע.
באמצע יולי היא חלתה. סחרחורות, אחר כך בחילות. ערב אחד, בחוג ציור, מול מודליסטית עירומה, היא התמוטטה ונפלה מן הכיסא. שעה אחר כך התעוררה בבית החולים ובעלה לידה, אוחז בידה ומרגיע: "עוד מעט יבוא הרופא הגדול. אומרים שהוא נותן הרצאות בחו"ל. אל תפחדי, אל תפחדי". היא ליטפה את ידו ולחשה: "אני בסדר, זו רק חולשה".
כעבור יומיים בישר הרופא שיש גוש שצריך להוציא. היא קיבלה את המכה בשוויון נפש. בעלה בכה. כשיצאו מהחדר, דרשה ממנו: "צלצל לאחים שלי, גם לילד, אני רוצה את כולם סביב השולחן שלי". הוא לא התווכח, אף על פי שלא הבין איך תעמוד במשימה. והיא רזתה, פניה החווירו, כאב לה.
"בנימין? זה אתה?", שאל הבעל.
"כן, מי זה?", ענה בנימין. "מי מתקשר באחת לפנות הבוקר?".
"זכרתי שאתה עובד בלילות במשק", גמגם הבעל. "עבר הרבה זמן, אבל לקחתי את הצ'אנס שתענה לי".
"זה יונה? בעלה של עמליה? אני לא טועה, נכון? הקול אותו קול", אמר בנימין.
יונה חייך ובעליזות לא אופיינית אישר: "כן, זה אני". הוא סיפר לבנימין על מחלתה של עמליה, על בדידותה ועל בקשתה: שכל אחיה ובנה היחיד יישבו אל שולחנה בערב החג הקרוב.
בנימין שתק. ואז אמר: "חשבנו שאת החג נעשה דווקא בחו"ל, אבל נגיע".
זה שלושה שבועות שעמליה נוטלת את הכדורים בזמן. אוכלת בדיוק כפי שהמליצו לה ומנסה להדחיק כמה שיותר את המחלה, או לפחות להיות נחמדה אליה, כדי שלא להרגיז אותה יותר מדי לפני החג. והנה הגיעו צהרי החג. עמליה מבקשת מיונה להאריך את שולחן האוכל בבלוקים מעץ ולהביא כיסאות מבית הכנסת הסמוך. ליד כל צלחת על המפה הלבנה היא מניחה תפוח אדום מפלסטיק ובו שוקולדים לתחילת שנה חדשה ומתוקה.
"סליחה שקצת נזפתי בך על העניין הכספי", אומר יונה לעמליה ועוזר לה לקשור סרטים אדומים סביב הסכו"ם שהבריקה. "עכשיו, עם כל התרופות, חשבתי שנהיה קצת לחוצים, אבל בסוף יצא אפילו פחות משחשבתי", הוא ניסה לחלץ ממנה חיוך. היא שלחה את ידה וליטפה את פניו: "לחיים חלקות, כמו שאני אוהבת. השפרצת קצת אפטר־שייב?".
"לא", הוא נדרך, "אבל חכי, ספרי עד עשר". עמליה צוחקת, יונה קם ממקומו, רץ לחדר האמבטיה, מוציא מהארון בקבוק אפטר־שייב, היחיד שברשותו, ומרסס על עצמו. "עד לפה אני מריחה, חנקת אותי", אמרה עמליה. כשהוא שב ועמד מולה, היא התרככה: "ככה טוב. בוא, תעזור לי, יש עוד כמה סרטים לקשור".
הערב ירד. יונה יושב מול הטלוויזיה וצופה בירדנה ארזי שרה שירים של פעם. הוא נזהר שלא להזיז שום דבר, הכל נקי, במקום, מעוצב. עוד מעט תצא עמליה מהמקלחת, ויחד ימתינו לאחיה, לילד ולנכדה שכבר הפכה נערה מתבגרת. כבר חודש שלא באה אל ביתם.
עמליה יוצאת מהמקלחת ונעמדת מול המראה. נזכרת איך בנימין, אחיה, קשר חבל מעל החצבני והכריז לפני כל האחים: "הראשון שיעשה בנג'י לא יקבל ממני מכות שבוע". היא צוחקת לעצמה, וגעגוע קל מציף אותה. ואז היא נזכרת ברינה, אחותה הקטנה, שבאה אליה בוכה ביום שבו נשבר לבה לראשונה: "הוא הבטיח לקחת אותי למגדל פיזה".
עמליה, כשהשמלה הלבנה שרכשה במיוחד לחג מונחת על גופה, מברישה את שערה ונזכרת גם בהוריה. איך ציוו על ילדיהם להישאר יחד תמיד. והיא לא מצליחה להיזכר למה דווקא היא הלכה לאחור ולא התעקשה עליהם. בגלל הנתק בשם הכסף או סתם כי האחים התאהבו בצפון.
צלצול ראשון נשמע בבית. עמליה נושמת נשימה ויוצאת מהחדר. יונה עומד ליד הדלת, מביט בה ומחייך - מחלתה לא ניכרת עליה. "את חגיגית", הוא מושיט לה את ידו. היא מאושרת. הנכדה היא האורחת הראשונה, עם הבן ועם אשתו המרירה. לנערה נוספו עגיל באף ואיפור מרדני. היא מגישה לעמליה זר פרחים ובקול רועד מברכת: "חג שמח, סבתא. אבוא יותר". עמליה מבינה שבנה סיפר לה על המחלה. היא מחבקת את הנכדה ואומרת: "תבואי כמה שאת רוצה, הבית שלי תמיד פתוח".
מיד אחריהם נכנסים האחים של עמליה, הם והמתנות. הם באו לשמח אותה. בין שלל המאכלים המונחים על השולחן, בדיחות הקרש של בנימין, הצחוק המוזר של רינה ושתיקתו המוכרת של יונה, מביטה עמליה בחלון וכוכב אחד מחייך אליה.
בנימין מפסיק לאכול כשהוא מבחין בהרהוריה של עמליה. הוא מרים את ידיו ומחבק את אחותו אליו. "אבוד לך, עם אוכל כזה, אנחנו פה עד שבועות", הוא מודיע. "הלוואי", היא משיבה ומביטה בכוכב הנוצץ.