מהדיון על VOD ביום כיפור אפשר להפיק לקח אישי לכל אחד מאיתנו

העונות של “ילדי האנרכיה” המצוינת (שאני צופה בה כעת, באיחור אופנתי). 

אין ספק שאיסור על VOD איננו ראוי, לא ביום הכיפורים ולא בימים אחרים, נאמר, יום השואה או יום הזיכרון לחללי צה״ל. תנו ליהודי לצפות בסדרה טובה ביום הכיפורים. תנו ליהודי לצפות בקומדיה חביבה שתפיג את תוגת יום הזיכרון. תנו ליהודי קצת חופש להחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות בביתו. מכל

בחינה מעשית, די ברור שלהסרת האיסורים על שידורים תהיה השפעה על אופיו של יום הכיפורים הישראלי. זה יום מיוחד מאוד, מרענן בשלווה שהוא נוסך על הרחובות, מרגש בתחושה החגיגית שהוא משרה גם על מי שאינו צם ואינו מצטופף לשמוע את “כל נדרי” בבית הכנסת. מכל בחינה מעשית, ברור שלהסרת איסורים על שידורים תהיה השפעה על כל יום בלוח השנה. גם על אופיו של יום הזיכרון. יהיו מי שגם ביום הזה יתפתו לבינג׳. יהיו מי שגם ביום הזה יסתגרו מאחורי דלתם ויתבדלו מהכלל הישראלי המתאבל.

ממילא, את הדיון על צביונה התרבותי של ישראל, על כללי ההתנהגות שהיא מטילה על אזרחיה, על החופש לחיות בה אישואישה כרצונם, צריך לקיים בעיניים פקוחות. צריך לקחת בחשבון שכאשר מרופפים – הכל מתרופף. אי אפשר לרופף את יום הכיפורים בלי לרופף את יום השואה. אי אפשר לתת חופש לפרט ביום הכיפורים, בלי לתת את אותה מידה של חופש ביום הזיכרון. בעצם, לא ברור מדוע אפשר לתת VOD , אבל אי אפשר לתת ערוצי טלוויזיה אחרים. ערוצים זרים בוודאי, ערוצים ישראליים בשלב שני. מדוע ייגרע חלקם של חובבי הצפייה בכדורגל לעומת חלקם של חובבי הצפייה בסדרות דרמה? מדוע ייגרע חלקם של חובבי הפורנו? צריך לקחת בחשבון גם את טבע האדם. אם תהיה טלוויזיה, יהיו מי שיצפו בה, ובשנה הבאה יהיו מן הסתם קצת יותר. לא משום שלא אכפת מיום הכיפורים או מיום השואה; משום שקשה לעמוד בפיתוי. כל קורא מכיר את הפיתוי הזה. קשה לכתוב מאמר ברצף בלי להציץ במייל. קשה לקרוא ספר ברצף בלי להציץ באיזה אתר אינטרנט, להתעדכן בחדשות. קשה לנהוג בלי לפזול להודעה בוואטסאפ. למדיה האלקטרונית הזמינה תמיד יש כוח ממכר. יש לה כוח שגורם לאנשים לזנוח את סדר העדיפות העקרוני שלהם – נאמר, בעד יום הכיפורים ישראלי מיוחד – ולהישאב לפרק של “משחקי הכס”; או למשחק של ברצלונה.

אין לקח ציבורי ברור שאפשר להפיק מהדיון הזה. הלקח לא יכול להיות הגבלה: מוטב שהמדינה תגביל את אזרחיה רק היכן שיש הכרח לעשות זאת, ולא תתערב בסדרי העדיפויות שלהם בעניינים אחרים. הלקח לא יכול להיות הדחקה: מוטב שהאזרחים הנלחמים על זכותם העקרונית לצפות במה שהם רוצים מתי שהם רוצים יבינו שלמלחמה הזאת יהיו כל מיני תוצאות – לא תמיד צפויות, לא תמיד חיוביות.

יש לקח אישי שאפשר להרהר בו – ויום הכיפורים הוא יום טוב להרהור. זה לקח שנוגע למבחן שכל אחד מאיתנו עומד בו כאשר סדר העדיפות העקרוני שלו – נאמר, הרצון לשמור על צביונו של יום הכיפורים, או על עוצמתו של יום הזיכרון – מתנגש בדחפים המעשיים שלו – נאמר, להשלים את הפרק האחרון בעונה מותחת. למי שלא אכפת, לא אכפת. שישבו ויצפו בטלוויזיה. למי שאכפת, זה מבחן מסקרן, פוקח עיניים. בעצם, לא שונה בהרבה מלצום.