אחד הדברים הבסיסיים שמלמדים בקורסים לכתיבה הוא שאופי של דמות לא מתגלה מתוך מה שקורה לה, אלא מתוך איך שהיא מגיבה למה שקורה לה. אז רגע לפני יום הכיפורים, בואו נודה: התרגלנו להצדיק לעצמנו כל תגובה ולהאשים רק את מה שקרה לנו לפני שבחרנו בה. לדווח על פיגוע ב"התנחלות הר אדר", לדוגמה, שבכל דיווח אחר הייתה מוגדרת כמועצה מקומית, זו ציניות. ניצול של אירוע טרגי למסגור פוליטי ועוד קצת תעמולה, על חשבון רגע של כאב אנושי פשוט ובסיסי.
ומנגד, מי שקרא לגלי צה"ל "תחנה אנטישמית" משום שבה נאמרו הדברים - שיפתח מילון וירענן את ההגדרות שלו. כדאי שאת הסליחות השנה נקדיש בעיקר לעובדה שמרוב תגובות בוטות להאשמות בוטות, לפעמים נדמה שכולנו קצת ירדנו מהפסים.
"משהו רע קורה לנו", סיכמו שדרני רדיו בבוקר למחרת הפיגוע, הפעם כי בית המשפט העליון סירב לשלוח נציג לאירוע ממלכתי לרגל יובל לשחרור יהודה ושומרון. הם רק שכחו לציין שאפשר להעביר 100 החלטות ממשלה על כך שמשהו הוא ממלכתי, אבל ממלכתיות אמיתית נובעת מהכוונה לאחד, לדבר בשפה שתיגע בכולם. הייתכן שכדאי היה לבחור שם אחר לטקס סביב גורם המחלוקת המרכזי בישראל? להזמין אליו דוברים גם מהחצי השני של העם? זה נכון שמשהו רע קורה לנו, אבל זה לא סתם קורה.
אולי ״"הם התחילו", אבל לתגובות של כולנו יש חלק ב"תקריות" שאנו מעמידים פנים שאין לנו שום אחריות עליהן. מצבנו אינו אבוד, וגם לא יהפוך לאוטופיה. ה"כיבוש" לא יסתיים ברגע שנגיד שאנחנו בעד הידברות, וגם לא יסתיים ניצולו כתירוץ לשנאת ישראל ולחינוך פלסטינים שזה בסדר לרצוח ישראלי כשמשהו משתבש בחייהם. אבל מי שרוצה ממלכתיות, כדאי שיחגוג את מה שמאחד במקום לקרוא לזה "השחרור" ולקיים טקס ממלכתי על המחלוקת.
אולי ״"הם התחילו", אבל לתגובות של כולנו יש חלק ב"תקריות" שאנו מעמידים פנים שאין לנו שום אחריות עליהן. מצבנו אינו אבוד, וגם לא יהפוך לאוטופיה. ה"כיבוש" לא יסתיים ברגע שנגיד שאנחנו בעד הידברות, וגם לא יסתיים ניצולו כתירוץ לשנאת ישראל ולחינוך פלסטינים שזה בסדר לרצוח ישראלי כשמשהו משתבש בחייהם. אבל מי שרוצה ממלכתיות, כדאי שיחגוג את מה שמאחד במקום לקרוא לזה "השחרור" ולקיים טקס ממלכתי על המחלוקת.
לעתים נדמה שמסתובבים פה אנשים בחיפוש אובססיבי אחרי האירוע הבא שניתן יהיה להלביש עליו את התעמולה שלהם ולהסביר למה הם צודקים בכל, כי בצד השני נמצאת כל האשמה. אולי על כך ראוי שנסלח, אבל גם נבקש סליחה. סליחה שבחרנו לראות בשחור־לבן, סליחה שהתמכרנו למחנאות שמרחיקה את כולנו מפתרון.
מי שמפשט את הסיטואציה לכדי "הכיבוש אשם בהכל" יכול להתבוסס בצדקנותו לעד, משום של"כיבוש" כבר מלאו 50 שנה, ובמהלכן קרו עוד כמה דברים שסיבכו את הפקעת. אבל מי שמציע "עונש מוות למחבלים" הוא לא פחות צדקן, כי איזה מחבל שמוכן לקפח את חייו יירתע מעונש מוות? עונש כזה יספק רק את יצר הנקמה של הישראלים. אז בואו לפחות נודה שהוא לא ימנע דבר, אלא רק יתרום לשנאה ויהווה נדבך נוסף במעגל הדמים.
מי שמפשט את הסיטואציה לכדי "הכיבוש אשם בהכל" יכול להתבוסס בצדקנותו לעד, משום של"כיבוש" כבר מלאו 50 שנה, ובמהלכן קרו עוד כמה דברים שסיבכו את הפקעת. אבל מי שמציע "עונש מוות למחבלים" הוא לא פחות צדקן, כי איזה מחבל שמוכן לקפח את חייו יירתע מעונש מוות? עונש כזה יספק רק את יצר הנקמה של הישראלים. אז בואו לפחות נודה שהוא לא ימנע דבר, אלא רק יתרום לשנאה ויהווה נדבך נוסף במעגל הדמים.
מי שרוצה לכפר, שיתרחק ממחנאים שטוענים שמי שלא לוקח צד הוא חסר חוט שדרה, כי ההפך הוא הנכון. מי שמצטרף לאחת הלהקות הצווחניות שרואות רק צד אחד, מגיב בפראות ומאשים את הלהקה השנייה. זה מתכון בטוח, אבל רק לקידום המריבה. עדיף לראות את התמונה המלאה, רק כך נגיע לפתרון אמיתי. לסלוח על מה שעשו לי ולבקש סליחה על איך שהגבתי; על התנצחות השמאל־ימין שאיבדה היגיון, ושמעבר ללייקים כבר אין לה שום תכלית.