אין זו קלישאה. דניאל פאר שהלך לעולמו הוא דמות מופת תקשורתית. הוא בהחלט ראוי לחיקוי. אילו צריך היה לשרטט את דיוקנו של איש תקשורת אידיאלי אין ספק שדניאל היה זוכה באחד המקומות הראשונים. כל אחת מהתכונות הרצויות אצל איש רדיו וטלוויזיה הייתה בו. דיבורו רהוט ,שפתו עשירה ,ההגייה ברורה הקצב הולם והבעת פנים מקשיבה, אך מאופקת.
בראשית דרכי בטלוויזיה בתכנית "כלבוטק" בה השתתפתי הייתי תולה בו עיניים לחות מערגה. מורי ורבי. אל התכנית הגעתי לאחר שפגשתי ברחוב את פאר והוא ייעץ לי לפנות למפיק ולעורך חנינא אמוץ (ז"ל) ולפלס דרכי לתכנית. כך עשיתי. עד מהרה גיליתי את סגולותיו הייחודיות של המנחה פאר. סביבו המו ורגשו בעת ההקלטה, לעיתים אף הרימו את קולם המפיקים והעורכים ואף האורחים, אך פאר לא נטל חלק בשום מהומה דיבורית. הוא הסתגר בעולמו המיוחד במינו. כולו הדר ושלווה.
גם היה מחונן בחוש הומור דק. יום אחד, בתקופה שבה רפי גינת שירש מאוחר יותר את פאר, השתלב אף הוא בתכנית בתחקיריו המצוינים, ישבנו שלושתנו באולפן בתום ההקלטה והכרזנו על תחרות : מי מאיתנו היה מסכן יותר בילדותו? רפי גינת סיפר על אביו שהיה חשמלאי שרוכב על אופניו אחר לקוחותיו ואימו הייתה נטולת כושר ראייה. הצטרפתי אני לתחרות המסכנים וסיפרתי שאבי היה פועל בניין קשה יום, אימי ניקתה בתים, ואני הייתי ילד חולני שהתגורר בחדר קטן עם הוריו עד גיל 17.
היינו בטוחים גינת ואנוכי שניצחנו. ואז נכנס דניאל פאר לתחרות. "לאבי", סיפר, "הייתה חנות"... קטענו אותו רפי ואני, "תתבייש לך", התפרצנו, "ואתה מדבר על מסכנות? בעל חנות זה אריסטוקרט". דניאל הניח לנו לכלות את התנגדותנו למסכנותו והמשיך בקור רוח אופייני. "החנות של אבא הייתה ממוקמת בפינת בניין צדדי וחשוך בשכונה ואף לקוח לא היה מסוגל לגלות את החנות ולהגיע אליה". שתקנו, רפי ואני. הרכנו את ראשנו בבושה והענקנו לו את הפרס הראשון במסכנות.
אבל הוא בהחלט לא היה כזה בבגרותו. איש של הוד והדר. איש משפחה מובהק ומסור. אמו עליה השלום חלתה בסרטן והייתה מאושפזת ב"הוספיס" בבית החולים בהדסה הר הצופים בירושלים. דניאל הבן המסור לא זנח אותה לרגע, הקפיד לבקרה בקביעות ולא להותירה לבדה. גם אם נתאמץ אין אדם שיוכל לגלות מילת ביקורת אחת על האיש המיוחד הזה. יהי זכרו ברוך.