תושבי הר אדר, היישוב המטופח והמרהיב שמצפון־מערב לירושלים, קיבלו השבוע תזכורת שהם חיים בקו התפר. כולנו קיבלנו תזכורת לכך שאווירת האלימות המלווה אותנו כבר שנתיים עדיין כאן והיא לא הולכת לשום מקום. יהיו בה עוד עליות ומורדות, אבל בכל מקום שבו יש מגע בין ישראלים לפלסטינים תמיד יהיה פוטנציאל לאלימות.
המחבל, מחמוד אל־ג'מאל, שונה בפרופיל הביוגרפי שלו מרוב המחבלים שהכרנו: הוא בן 37, אב לארבעה, בעל עבודה מסודרת. נתקלנו גם בכאלה בשנתיים האחרונות, אבל לא רבים. מבחינת המניעים - הוא זהה לגמרי לכל 420 המחבלים שפגשנו מאז ספטמבר 2015 - מניע של מצוקה אישית כלשהי, המתחבר לידיעה שבביצוע פיגוע הוא מבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו.
אשתו עזבה לירדן אחרי שהכה אותה והותירה אותו לבדו עם ארבעה ילדים. הרבה גברים היו מתקשים להתמודד עם הסיטואציה. גבר ישראלי היה אולי יוצא עם החברים, מטביע יגונו בשתייה ומוצא פורקן בזרועות אישה אחרת. מחמוד, לעומת זאת, יצא לרצוח.
כמו אחרי כל פיגוע, שרי הממשלה ממהרים להדביק את קצב הטוקבקיסטים בהצעות התגובה הציונית ההולמת: "לגרש את המשפחה לסוריה", הציע אחד השרים, אף שהוא נבון מספיק כדי לדעת שאין שום דרך חוקית לממש את הצעתו. הגדיל לעשות שר הביטחון, שקרא להשית עונש מוות על מחבלים, כאילו שאינו יודע שכל המחבלים שפעלו בשנתיים האחרונות - אבל כו־לם - מבצעים את הפיגוע במטרה להיהרג. בהצלחה לו עם הניסיון להרתיע מתאבדים בעונש מוות.
בממשלה הימנית התקיפה וזקופת הגו שלנו שוב לא היה אחד שיציע את הדבר המתבקש: להתחיל לקזז מכספי המסים שישראל מעבירה לרשות הפלסטינית את הקצבאות שהרשות משלמת למשפחות מחבלים. מחקירת המחבלים שנשארו בחיים אחרי פיגועים עולה שהידיעה שיהיה מי שידאג למשפחתם אחרי הפיגוע היא שיקול משמעותי בהחלטה לבצעו.
את הרכיב הזה צריך להוציא מהמשוואה המתנהלת בראשו של כל מי ששוקל אם פיגוע הוא דרך יציאה טובה מהחיים שלו. אותה ממשלה שנרתמה במהירות לבקשת אבו מאזן לקצץ באספקת החשמל לעזה, יכולה באותה מידה גם להבהיר לו שישראל לא תסייע בידו לתמוך במשפחות מחבלים. נראה שגם האמריקאים יתמכו במהלך כזה, אחרי שאבו מאזן סירב לדרישה מפורשת של הנשיא דונלד טראמפ להפסיק את התמיכה במחבלים.
הסכם הפיוס הנרקם בין פת"ח לחמאס פותח גם את האפשרות לגרש משפחות מחבלים לעזה. אם, לכאורה, תהיה ממשלה אחת לגדה ולרצועה - שיתכבד הנשיא אבו מאזן וידאג למשפחות המחבלים בעזה. אם יידע כל מחבל שבמעשהו הוא גוזר גלות אומללה על משפחתו ברצועת עזה הקורסת, הוא יחשוב שוב.
הייחודיות של הפיגוע בהר אדר היא בעובדה שהמחבל החזיק בהיתר עבודה לשטחי יהודה, שומרון וקו התפר. מתוך כלל המחבלים שפגשנו בשנתיים האחרונות רק ארבעה החזיקו בהיתרי עבודה - פחות מאחוז. שיעור נמוך כזה אינו מצדיק שינוי של המדיניות, שבינתיים מוכיחה את עצמה: הפרדה בין מחוללי טרור שראויים לענישה לבין הרוב המוחלט של החברה הפלסטינית שלא מצטרף ל"הבּה" - התפרצות הטרור שהחלה לפני שנתיים. 130 אלף פלסטינים מחזיקים בהיתרי מסחר ועבודה בישראל ובהתנחלויות, וכל עוד יש להם פרנסה - אין לרובם המוחץ אינטרס להצטרף לאלימות.
בצמרת הביטחונית שלנו יש תמיכה מובהקת בעידוד הכלכלה הפלסטינית והפרויקטים המשותפים. אין בכלל ספק שזה תורם ליציבות ולרגיעה, והצורך ביציבות מתחדד עכשיו, בערוב ימיו של אבו מאזן, ורגע לפני שהנהגה חדשה תתפוס את מקומו.
מחיר הערבוב
מחמוד עבאס, כמו רובה של החברה הפלסטינית, נואש מלהידבר עם ישראל וכעת הוא גם מיואש מהממשל האמריקאי החדש. הוא לא חידש את התיאום הביטחוני המצוין ששרר עד אירועי הר הבית, אף שמנגנוני הביטחון שלו ממשיכים לפעול לסיכול טרור, ולמרות ייאושו הוא עדיין נוצר את נשקו של התנזים - הארגון החמוש הגדול ביותר בשטחים. אם הוא או מחליפו יסירו את האצבע מעל הנצרה, 40 אלף אנשי תנזים חמושים יוכלו לגרור אותנו לימים האפלים של האינתיפאדה השנייה, שבהם כל נסיעה בשטחים הייתה כמו רולטה רוסית.
ראש הממשלה דאז אריאל שרון, שהיה מאבות מפעל ההתנחלויות, הבין את המובן מאליו: בהיעדר הפרדה בין ישראלים לפלסטינים לא ניתן יהיה למנוע את הטרור. הוא התחיל בהקמת גדר ההפרדה והמשיך בהתנתקות, שיצרה בתורה פיילוט חשוב בצפון השומרון. המרחב הזה שבין ג'נין וטול כרם היה עד אז אחד ממוקדי הטרור הקשים, עם תשתיות חמאס וג'יהאד אסלאמי שגבו מאות קורבנות ישראלים.
היום, 12 שנים אחרי כן, אין כמעט טרור שיוצא מהאזור הזה. הסיבה היא שפלסטיני תושב ג'נין שקם בבוקר חדור רצון עז לבצע פיגוע - לא רואה מולו מטרות. אם מאוד דחוף לו להרוג ישראלים, הוא צריך לעשות תיאומים, לקחת מוניות, ליצור תקשורת, שניתן ליירטה, ולהיטלטל שעות בדרכים עד שיגיע למטרה ישראלית ראויה. לעומתו, נער בחברון או צעיר בג'בל מוכבר נמצאים בכל רגע נתון במרחק כמה פסיעות ממטרה לפיגוע.
אין תחליף להפרדה הפיזית. גדר ההפרדה, גדר הגבול שהקמנו מול אפריקה בסיני, הגדר סביב עזה ועכשיו גם הקיר התת־קרקעי המוקם סביב הרצועה מוכיחים שמכשול פיזי הוא אחד האמצעים היעילים ביותר למניעת חיכוך. כל עוד נתערבב - תהיה גם אלימות.
לפעמים נדמה שגם לימין וגם לשמאל יש איזו שאיפה סמויה שיבוא יום והפלסטינים יאהבו אותנו. זה לא יקרה. לפני קצת יותר מ־20 שנה עורר המשוחרר הטרי מצה"ל אהוד ברק זעם על שהעז לומר כי לו היה פלסטיני - היה מצטרף לארגון טרור. ביום זה של חשבון נפש מוזמן כל אחד לחשוב איך הוא היה נוהג תחת כיבוש זר שנמשך 50 שנה.
חשבון נפש אישי
ובאותה רוח של היום הזה גם אני נדרש לחשבון נפש אישי: לפני כמה שבועות כתבתי כאן דברים קשים על מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך. כתבתי מתוך כעס על התנהלות המשטרה בפשיטה על הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות ובמעצר של מובילי ההפגנות בפתח תקווה. טעיתי בדרך שבה כתבתי. לא נכון היה שהביקורת הלגיטימית על המשטרה תכוון כולה כנגד אלשיך ותאפיל על פועלו של אדם שצבר זכויות רבות בקריירה מפוארת בשירות מדינת ישראל. אלשיך משרת את ישראל נאמנה ובמקומות הכי קשים זה 36 שנה, ואני בטוח שהוא ממשיך לשרתה כך גם בתפקידו הנוכחי.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10.