1. כל מי שעיניו בראשו ושכלו בין אוזניו יבין שאירוע ההוקרה להתיישבות ביהודה ושומרון אינו אלא פיגוע הסברה ישראלי מהדהד. ותיקי אמנה ומועצת יש"ע שבנו את מפעל ההתנחלויות השנוי במחלוקת עשו זאת בשקט ובבטחה, בתחבולה, בחזון ובעיקר בשקט ובצניעות - ללא זיקוקין די־נור, ללא פסטיבלים. עוד דונם ועוד עז, עוד קרוון ועוד מאחז - והנה באים כעת בנימין נתניהו ומירי רגב ועורכים דווקא בגוש עציון, המצוי בקונצנזוס לאומי רחב יחסית, מופע זיקוקים שנוי במחלוקת, בתקופה שבה מנסה הממשל האמריקאי להניע תהליך מחודש מול הפלסטינים.
את אירוע הפתיחה לחגיגות לציון 70 שנה לישראל לא עושים בנגב, המשווע לעוד יישובים ולעוד אזרחים, לא בגליל, ולא בלטרון של תש"ח - אלא דווקא באירוע הוקרה למפעל ההתנחלויות, עם הססמאות "חזרנו הביתה" ו"חזרנו ליריחו". זה לא רק פיגוע הסברה, לא רק תקיעת מקל בניסיונות לחדש את התהליך המדיני, בתקווה להוציא אותנו ממעגל הדמים ולצקת תקווה וחזון לצעירי האזור, ולא רק גרירת גוש עציון מקונצנזוס למחלוקת. זה בעיקר עיוות משווע של סדרי העדיפויות בחגיגות ה־70 לישראל, בבחינת "אין הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשוני".
ישראל אינה צריכה לנופף במפעל ההתנחלויות, שיהיה מכשול לא קטן בכל הסדר מדיני עתידי וגם מגחיך את נתניהו. ראש הממשלה הוא אשר הכריז על נאמנות לעקרון שתי המדינות, ובה בעת מתהדר במפעל ההתנחלויות. זהו אותו ראש ממשלה שבעת ביקור טראמפ בישראל אמר שהוא מרגיש לראשונה את השלום המתקרב, ואחרי חודש הבטיח למתנחלים שלא יהיו עוד נסיגות לעולם. אז לאיזה נתניהו אנחנו צריכים להאמין? לאיזה נתניהו צריכים להאמין טראמפ וא־סיסי ועבדאללה ואבו מאזן?
למרות הזיקוקים, למרות האמירות וההתחייבויות, אילו הייתי מראשי המתנחלים, לא הייתי נרדם בלילה כשנתניהו הוא ראש הממשלה. הליכוד החזירה שטחים, ורק נתניהו החזיר את חברון לשליטה פלסטינית, לאחר שרבין ופרס ז"ל היססו ועיכבו זאת. ועד שמשהו יזוז כאן, אם יזוז, ממשיכים השגריר האמריקאי דיוויד פרידמן ושליח הנשיא לשלום אזורי ג'ייסון גרינבלט להתפלל כמעט בכל יום ויום בכותל המערבי - אולי דווקא מהתפילות ייצא כאן משהו.
2. החלטת הרמטכ"ל גדי איזנקוט לקצר בארבעה חודשים את מאסרו של אלאור אזריה ראויה ומידתית. היא מאזנת במידה הנכונה בין עברו של אזריה כלוחם, בין הסבל שעבר עליו ועל משפחתו (בעיקר בגלל ניהול כושל שלו את תהליך החקירה, המשפט והערעור) ובין התנגדותו של הפצ"ר תא"ל שרון אפק לקיצור העונש.
אפק מבקש לוודא שערכי צה"ל לא יישארו כאותיות ריקות מתוכן, אלא שייושמו ללא כחל ושרק על רצפת הייצור של ביטחון ישראל. כשם שהוא צודק בעמדתו זו, כך צודק הרמטכ"ל, הרואה את התמונה הכוללת, שוקל את כלל המרכיבים ומקבל החלטה ראויה תוך נזיפה באזריה, שלא הביע חרטה על מעשיו.
פרשת אזריה היא פצע פתוח ביחסי צה"ל והחברה הישראלית ויעבור זמן עד שיגליד. זה מחייב גם את צה"ל שלא לעשות שגיאות נוספות כשם שנעשו באירוע זה. כל שניתן לקוות כעת הוא שאזריה יסיים לרצות את עונשו ויצעד אל חייו האזרחיים בשקט ויותיר את הפרשה הזאת, שדיממה בחברה ובצה"ל, מאחורינו.
איזנקוט של ערב יום הכיפורים התברר כרחום וחנון מצד אחד וכמפקד השומר על ערכי צה"ל ועל רמתו המוסרית מצד שני. בסופו של דבר, יום הכיפורים הוא לא רק יום חשבון הנפש ביהדות - הוא גם יום הזיכרון לצבא לא מוכן ולא ערוך.
3. מלחמת יום הכיפורים תפסה את תא"ל (במיל') ד"ר אפרים לפיד בתפקיד סא"ל, סגנו של ראש מחלקת האיסוף באמ"ן מנחם דגלי. כרבים מאנשי אמ"ן באותה עת, תא"ל לפיד איננו יודע מנוחה, והטראומה רודפת אותו ואת בני דורו. אגף המודיעין, שהיה אמור לספק התרעה למלחמה - כשל.
מחקרים רבים נערכו מאז על כישלון אמ"ן במלחמה. כמה מהם פורסמו ואחרים עדיין חסויים. לפיד זוכר היטב את התחושה שרווחה אז בצה"ל ובמודיעין:
"אנחנו גדולים וטובים, יהיה בסדר". תחושה זו התנפצה באחת בצוהרי יום הכיפורים שנת 1973. הוא מספר שבימים שלפני המלחמה היו דיונים יומיים אצל ראש חטיבת המחקר אריה שליו, המתח עם מצרים וסוריה בלט, אך איש לא קבע שזה יתפתח למלחמה.
חיל המודיעין ואגף המודיעין מציינים את יום החיל במהלך השנה, אך יום הכיפורים היה ועודנו עבור בכירי אמ"ן כ"יום המודיעין". יום לחשבון נפש הכרחי,
כדי לוודא שאין שעבוד מחשבתי, יש איפכא מסתברא ובקרה, ובעיקר יש מקצוענות לצד צניעות ראויה בהצגת תוצרי המודיעין לגבי המזרח התיכון ההפכפך שלנו.
לאחרונה יצא לאור ספרו של לפיד, "לוחמי הסתר - המודיעין הישראלי, מבט מבפנים". הוא מציג לפני הקורא בפשטות ובמיומנות את המודיעין הישראלי המתפתח בין שנות ה־60 לשנות ה־80, מהאופוריה של הניצחון ב־67' ועד להפתעת המודיעין ב־1973, מהמאבק בטרור ועד לשלום עם מצרים. ספרו מאפשר הצצה לתוך עבודת הנמלים של המודיעין, לקשר בין הגופים השונים ולחשיבות שבהצגת התוצרים לקברניטים תוך הצגת עדויות "מתוך החדר".
זהו ספר חובה לשוחרי מודיעין, לסטודנטים לביטחון, אבל גם למנהלים ולראשי ארגונים ורשויות, כיוון שעקרונות עבודת המודיעין הצבאי משיקים למאמצים במשק והכלכלה, בפוליטיקה ובשוק ההון.
"טראומת יום הכיפורים" מנשבת עד היום במסדרונות המטכ"ל ומשרד הביטחון. אומנם אין אלוף מכהן בפורום מטכ"ל שראה את מטוסי חיל האוויר נופלים כמו זבובים או את הטנקים הבוערים והנגמ"שים המתפוצצים, אבל כל רמטכ"ל וכל אלוף יודעים שאסור לישראל להיכנס למלחמה כמו שצה"ל נכנס למלחמת יום הכיפורים, ולצאת ממנה כפי שיצא ממלחמת לבנון.
4. במשך עשרות בשנים כיהנה יעל פלדבוי בתפקיד הדוברת הבכירה בשגרירות ארה"ב בישראל עד שפרשה השבוע לגמלאות. לפרידה ממנה, בביתה של סגנית השגריר, הגיעו בכירי התקשורת בישראל, כתבים מדיניים ותיקים וצעירים, דוברי מחלקת המדינה והצבא לשעבר ואנשי סגל השגרירות. פלדבוי היא אשת מקצוע מעולה ואמינה, ואל יהא הדבר קל בעיניכם. לא תמיד היה קל להיות ישראלית בשגרירות האמריקאית בתל אביב, לא תמיד היה קל לפרסם הודעות גינוי ותגובות - אבל יעל השכילה להעביר את הרוח הישראלית ואת העמדה הישראלית לשגרירים שתחתם עבדה. את הרוח האמריקאית העבירה לתקשורת הישראלית, ועשתה זאת בהצטיינות יתרה.
דרכינו הצטלבו לראשונה כשהייתי כתב צבאי צעיר ב"על המשמר" בשנות ה־80 ונמשכו בתפקידי בממשלה, בלשכת שר הביטחון, בשיחות השלום
ובמלחמות, בגלי צה"ל ובהיותי דובר צה"ל. גם בשגרירות וגם במחלקות ישראל במחלקת המדינה ובמועצה לביטחון לאומי ירגישו בחסרונה של הדוברת המיומנת והוותיקה הזאת.
5. במשך שנים רבות היה תא"ל שמעון חפץ "זבוב על הקיר" ליד שר הביטחון יצחק רבין, משה ארנס ונשיאי המדינה - עזר ויצמן, משה קצב ושמעון פרס, בפגישותיהם בארץ ובחו"ל. תפקידו כמזכיר הצבאי זימן לו השתתפות במפגשים היסטוריים ובמהלכים אזוריים ובינלאומיים בשלושת העשורים האחרונים. עיינתי השבוע בספרו החדש, "הסודות מבפנים", המכוון זרקור לפעילות הצבאית־ביטחונית במשכן הנשיא, למפגשים חשאיים ולניסיונות לקדם אינטרסים ישראליים.
דווקא בנספח הצילומים והפתקים מצאתי משהו שאני מבקש לשתף אתכם בו. זהו פתק אחד קטן, מלא כנות וחן, שכתב רבין בערב ראש השנה 1979 ליריבו ממלחמת ששת הימים ויצמן. וכך כתב: "לעזר, הזמן שעובר משכיח את אשר ראוי להישכח ומנציח את אשר ראוי להיזכר בו. בידידות ובהערכה, יצחק רבין".
יש הרבה מסר ומוסר השכל בפתק הקטן הזה. אני ממליץ לכם בחום לקרוא אותו כמה פעמים ולנהוג לפיו עם בני המשפחה, עם החברים, עם העמיתים ובכלל. לא לגרור מריבות, שנאות ומחלוקות. לגשר ולסלוח.
גמר חתימה טובה.
[email protected]