1. בגלל הדמוגרפיה: את הפיילוט הראשון לתוכניתה הציגה ח"כ ד"ר ענת ברקו (הליכוד) לראש הממשלה מתישהו בתחילת השנה. מדובר בחלוקת ירושלים. ב־25 במאי השנה נחשפו בעמודים הללו עקרונות התוכנית, שמטרתה להפריד בין הערבים ליהודים בירושלים, לקלף מעליה את השכונות הערביות הצפופות, הכפרים הערביים הנידחים ומחנות הפליטים, ולהעבירם לשליטה פלסטינית. נתניהו הגיב בחיוב עמום כלשהו ואישר לח"כ ברקו להמשיך לעבוד.
אז היא המשיכה לעבוד. ביום שני השבוע היא הגיעה, יחד עם צוות מומחים שגיבשה לצורך העניין, להציג את התוכנית הסופית בפני ראש ממשלת ישראל. כן, היא יודעת שרוב הליכודניקים יקראו לתוכנית הזו "חלוקת ירושלים". שיקראו. מבחינתה, זוהי התוכנית "להצלת ירושלים". ד"ר ברקו היא גם סגן אלוף במילואים, קרימינולוגית שהתפרסמה בזמנו במחקר נרחב על תופעת המחבלות המתאבדות.
במשך 15 שנה נפגשה בכלא עם מחבלים פלסטינים, רובם אנשי חמאס, כולל השייח' אחמד יאסין. בעבר עמיתת מחקר במכון למדיניות נגד טרור (ICT) ופרופסורית אורחת באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. לברקו יש מטען רלוונטי להבנת הסכסוך הישראלי־ערבי יותר מלרוב עמיתיה בליכוד. בעלה, המזרחן ד"ר ראובן ברקו, היה יועץ ראש העיר ירושלים לענייני ערבים. הוא, יחד עם כמה מומחים נוספים שעבדו בהתנדבות, פעל בצוות שהקימה הרעיה לגיבוש התוכנית.
ועוד משהו: ברקו אינה פוליטיקאית מקצועית. היא לא נבחרה בפריימריז, אלא הייתה מינוי אישי של ראש הממשלה ברשימה. זה מאפשר לה לדלג על הריקוד המתיש לצלילי אקורדיון המתפקדים. אין לה מפקד ארגזים, היא לא מחויבת לקבוצות לחץ. היא רואה בעצמה אשת מקצוע ומשתדלת, על פי עדותה, לעשות מה שנכון למדינה.
במסגרת העבודה, הזמינה ח"כ ברקו מחקר מהדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה פרגולה, על המגמות הדמוגרפיות בירושלים רבתי. הנה עיקרי ממצאיו של דלה פרגולה: בדצמבר 1967 (מיד אחרי איחוד העיר) היו בירושלים 267 אלף תושבים, מהם 196 אלף יהודים ו־71 אלף ערבים. אחוז היהודים היה 73%. בדצמבר 2016 יש בירושלים 882 אלף תושבים, מהם 550 אלף יהודים ו־332 אלף ערבים. אחוז היהודים צנח ל־62% בלבד. בכל התקופה הזו עלתה האוכלוסייה היהודית בירושלים ב־180%, שזה לא רע. אבל האוכלוסייה הערבית קפצה ב־368%. הריבוי הערבי בירושלים כפול מהריבוי היהודי. המגמה הזו נמשכת גם היום (אם כי במספרים מתונים יותר). אחוז היהודים בירושלים ממשיך לצנוח מדי שנה. על פי תחזיתו של פרופ' דלה פרגולה, בשנת 2025 יירד אחוז היהודים ל־60% ובשנת 2030 ל־58% בלבד. מהפך דמוגרפי בירושלים הוא רק עניין של זמן. המספרים מדויקים ועמדו במבחן התוצאות בתחזיותיו הקודמות לגבי ירושלים.
העיקרון המנחה של ברקו: אין סיבה לשלוט ב־330 אלף פלסטינים ירושלמים. הם אבן ריחיים כבדה על צווארה של המדינה, מכל הבחינות. מה שפלסטיני, שיהיה באחריות פלסטינית. מה שישראלי ויהודי (וגם נוצרי או חסר דת), באחריות שלנו. תוכניתה הסופית כוללת מספר רב של מפות, שבהן משורטטים האזורים, הקווים והגבולות החדשים. האזורים היהודיים צבועים בצבעים אחרים מהאזורים הפלסטיניים. הם משורגים ומתפתלים זה בתוך זה באקרובטיות מופלאה. התוכנית גם כוללת הדמיה דיגיטלית.
ישראל, לפי התוכנית, תעביר את כל השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים, את הכפרים (דוגמת כפר עקב), את מחנות הפליטים (שועפאט), את ג'בל מוכבר וכל הג'ז הזה, לאחריות פלסטינית. בשלב הראשון, האזור יוגדר אזור B (אחריות פלסטינית אזרחית, וישראלית ביטחונית). בשלב הסופי יעברו השטחים להיות שטחי A. פלסטינים נטו. הם יחוברו למקומות כמו רמאללה ובית לחם, שאליהם הם היו שייכים מלכתחילה. ירושלים תשתחרר.
ישראל תתקן ותזיז ותקים מחדש את המכשול, קרי גדר הביטחון (באזורים מסוימים מדובר בחומה), כך שהאוכלוסיות יופרדו ממשית זו מזו. כל השכונות היהודיות יישארו ישראליות, כולל שכונות שנבנו במזרח העיר. האגן הקדוש כנ"ל. יוקמו תשתיות שיאפשרו לשני הצדדים לנוע בחופשיות וברציפות ללא חיכוך: מנהרות, כבישים שקועים, מעקפים. השיקולים היחידים הם ביטחוניים וגיאוגרפיים. זו הדרך היחידה למנוע הקמת מדינה דו־לאומית, אומרת ברקו. הפלסטינים יוכלו בינתיים להקים מדינה מינוס בגבולות זמניים. האחריות הביטחונית, כולל הנוכחות במעברים, תישאר שלנו.
2. גם בליכוד מבינים
בזמנו, אחרי הפרסום הראשון של תוכנית ברקו בעמודים הללו, נשאל ראש הממשלה נתניהו בישיבת הסיעה אם אכן קיבל תוכנית כזו. נתניהו אישר שהתוכנית מונחת על שולחנו. בינתיים הגישה ח"כ שולי מועלם מהבית היהודי חוק שנועד לטרפד יוזמות מהסוג הזה (רוב של 80 ח"כים יידרש כדי לוותר על שטחים). יום אחד שאלה ח"כ ברקו את ח"כ שולי מועלם מדוע, לדעתה, כפר שנמצא בפאתי רמאללה, צריך להשתייך לירושלים. תשובה רלוונטית היא לא קיבלה.
תוכניתה הסופית של ח"כ ברקו כוללת הקמת מינהלת מיוחדת לצורך ביצוע מהלך ההפרדה, וגם חקיקה ראשית, אולי אפילו חקיקת יסוד. היא מודעת לדרמה שכל זה אמור לייצר, אבל לא נבהלת. צריך לקדם את זה, צריך ללכת על זה, לא צריך להתבייש, היא אומרת. צריך להכין את הקרקע, להכשיר את הלבבות, גם בליכוד, ולנהל מאבק.
על פי בדיקתה, ליבת הליכוד הלא־משיחית מודעת לבעייתיות של השליטה על 330 אלף פלסטינים בירושלים. היא צודקת. כל מי שמדבר עם בכירי הליכוד יודע שחלק לא מבוטל מהם מכיר במציאות הזו. לצורך הדוגמה, אם תכניסו אחד כמו גלעד ארדן לחדר אטום במעמקי בונקר אטומי, תבטיחו לו חיסיון מוחלט, תטשטשו את קולו ותצלילו את פניו, הוא יודה בקול שבור שתושבי מחנה הפליטים שועפאט לא באמת צריכים להחזיק תעודת זהות ישראלית ולקבל מיליארדים (בראיה תקופתית מדובר בעשרות ומאות מיליארדים) מביטוח לאומי וקופת המדינה. אז זהו, שברקו היחידה שאומרת את כל זה בקול רם.
את המפות שלה היא לא מוכנה לחשוף. מה בדיוק אמר לה ראש הממשלה היא לא מוכנה לגלות. היא כן הייתה מוכנה לאשר שאכן הציגה את התוכנית, ולהבטיח שתעשה הכל כדי לקדם אותה ולהילחם עליה, מסיבה פשוטה: זה לטובת המדינה, לדעתה. בשלב הסופי של התוכנית ינוכו מירושלים 300 אלף אזרחים פלסטינים, המקבלים מקופת המדינה מיליארדי שקלים בשנה. יישארו בה בסך הכל כ־30 אלף ערבים.
הרוב היהודי ימריא מ־62% לכ־95%. רמת הביטחון האישי תעלה. החיכוך יצטמצם למינימום. הפלסטינים יוכלו להכריז על מדינה מינוס, או משהו כזה. ח"כ ברקו לא משלה את עצמה. ביום שאחרי, אף אחד לא יכתת את חרבו לאת וזאב לא ירבץ עם שום גדי. אבל יהיה כאן קצת יותר טוב, וסיכוייה של ישראל להישאר מדינה יהודית דמוקרטית יצמחו.
מה יעשה נתניהו עם התוכנית? לדעתי, מה שעשה עם כל עשרות התוכניות, המו"מים והיוזמות שבהן טיפל בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית: כלום ושום דבר. תוכנית ברקו היא, למעשה, יישום של עקרונות קלינטון בכל הקשור לירושלים ("מה שיהודי יהודי, מה שפלסטיני פלסטיני"), למעט האגן הקדוש (נשאר אצלנו). היא מזכירה מאוד את תוכניתו של חיים רמון. החשיבות שלה היא מיקומה של ח"כ ברקו: לא בשמאל, לא במרכז, בימין. בלב לבו של הליכוד. מינוי אישי של ראש הממשלה. מומחית לטרור שלא התפרסמה בזכות דעותיה היוניות. אבל יש לה האומץ להגיד את האמת. גם זה משהו.
3. רגב והפרוטוקול
ביום רביעי לפני הצוהריים התראיינה מירי רגב אצל אראל סג"ל בגלי צה"ל. רגב היא גם יו"ר ועדת השרים לטקסים וסמלים. הטקס לציון יובל להתיישבות בשטחים שהתקיים באותו ערב, הוא הבייבי שלה, וכך בדיוק הוא גם נראה. המושג "ראיון" קצת גדול על מה שהיה שם, בגל"צ. זה נשמע יותר כמו אימון כדורעף במעמד צד אחד. המראיינים מרימים והמרואיינת מנחיתה.
הדיון עסק, מטבע הדברים, בטקס ובמחלוקת. הגברת רגב "טיפלה" בבית המשפט העליון, שהחליט לא לשלוח נציג לטקס, בלשון קשה. קודם נעבור את החגים, בישרה, ושכל אחד מאיתנו ילך לבית הכנסת ויעשה חשבון נפש. ואחר כך כבר נראה. ואז היא עברה לסיעת האופוזיציה הראשית, המחנה הציוני, שלא החרימה במפורש את הטקס אבל גם לא שיגרה נציג. כשעלתה השאלה מדוע לא ניתן ליו"ר האופוזיציה (הרצוג) או יו"ר המפלגה (גבאי) לנאום בטקס, נתלתה השרה רגב ב"פרוטוקול". זה לא אנחנו, זה הפרוטוקול. יש פרוטוקול. בטקס ממלכתי נואמים ראש הממשלה ויו"ר הכנסת, וזהו. אנחנו צמודים לפרוטוקול. אל תיגעו בפרוטוקול!
באותו יום ממש (רביעי), התברר כי אותה שרה ממש (רגב) מנסה לבצע מעשה מגונה בפרוטוקול אחר, הקשור לטקס חשוב עוד יותר: טקס הדלקת המשואות שייערך ביום העצמאות הקרוב, יום הולדתה ה־70 של מדינת ישראל. טקס המשואות היה ועודנו הטקס של יו"ר הכנסת. כך היה מאז ומעולם. אין בו ראש ממשלה ואין בו נשיא. הנאום היחיד שנישא בו הוא נאום יו"ר הכנסת. באירועים מיוחדים (שנת היובל, וחגיגות ה־60), שיגר ראש הממשלה ברכה מצולמת קצרה בוידיאו, אבל לא בא לגנוב את ההצגה. הנואם היה ועודנו יו"ר הכנסת, שבסיום נאומו מדליק את המשואה המרכזית ואחר כך מתחיל טקס הדלקת המשואות שמצעף את עיני כולנו.
אז זהו, שלא. רגב, כפי שפורסם השבוע, מנסה להפוך ולבטל את העניין הזה לכבוד חגיגות ה־70, להעיף משם את אדלשטיין הטרחן ולהביא במקומו מישהו שנאומו אומנותו. ראש הממשלה נתניהו, כמובן.
לא, היא לא נשאלה באותו ראיון בגלי צה"ל על פשר ההבדל התהומי בין הפרוטוקולים. האם דמו של הפרוטוקול במקרה של אירוע היובל להתיישבות סמוק פחות מהפרוטוקול המחולל של טקס הדלקת המשואות? אז בואו נשאל אותה כאן: מה עם הפרוטוקול, מירי? בשליחותו של מי את מנסה לשנות את טקס הדלקת המשואות? כמה קלוז־אפים תקבלו את ו"הגברת" שתשב בוודאי לידך, במהלך הטקס? תחשבי על הפריים הבלתי נשכח הזה שבו יושבת הגבירה במרכז, את מימינה וניקול ראידמן ("גולדה מאיר החדשה", לדבריה) משמאלה. או, כמאמר כותרתו של מאמר שפורסם פעם בעיתון הזה, פרי עטם של אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית, "איפה הבושה?".
אז זהו, שאין בושה. היא נעלמה מזמן. הכל מותר, הכל כשר, אפשר למנות לנציבת שירות המדינה פקידה אלמונית נטולת ניסיון וכישורים מתאימים, אפשר להפוך טקסים מסורתיים על פיהם, אפשר להושיב את רעיית ראש הממשלה ליד שולחן המשלחת לאו"ם (גם זה, אגב, מנוגד לפרוטוקול), אפשר להסית ולהדיח ולנצל כל אירוע וכל הזדמנות לגזירת עוד בדל קופון פוליטי, אפשר להתגולל על בית המשפט העליון בגסות ובאלימות (מילולית, בינתיים), אפשר לנפץ את כל הערכים שעליהם נוסדה המדינה הזו ברגל גסה, ואפשר לעשות את כל זה בלי לשלם מחיר פוליטי או ציבורי. להפך, ההמונים מריעים. זוהי הדמוקרטיה במיטבה.
נדמה לי שהסיכוי שהגברת רגב וגבירתה יצליחו לנשל את היו"ר יולי אדלשטיין מטקס הדלקת המשואות אינו גבוה. אדלשטיין רק נראה פראייר. בטקס ביום רביעי הוא דיבר עם ראש הממשלה על העניין והבהיר לו, הבהר היטב, את עמדתו. הפרסום על הניסיון של רגב היה בלון ניסוי. גם אם הפעם זה ייכשל, בפעם הבאה זה יצליח. ככה זה עובד אצלנו. ממלכתיות זה לא, אבל ממלכה? דווקא כן. אפילו קיסרות.
4. "התקפה בשידור חי"
אין שום פסול בטקס ממלכתי שמציין יובל להתיישבות בשטחים. היישובים ביהודה ושומרון ורמת הגולן הם חלק מהמדינה, וסיפורם הוא חלק מהישראליות. זו עובדה קיימת. גוש עציון בקונצנזוס. גם גושי היישובים. הוויכוח ניטש על עקרונות אחרים: האם צריך להמשיך להשתלט, להפקיע, לנשל ולהתנחל על כל השטח? האם המאחזים הבלתי חוקיים וההתנחלויות המבודדות משרתים את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או מזיקים לה? האם צריך להמשיך לערבב את שתי האוכלוסיות זו בזו, או לשאוף להפרדה? זהו הוויכוח הפוליטי המרכזי והנפיץ ביותר בישראל בעשורים האחרונים. הוא קורע את הציבור עידנים. מי שרוצה לערוך טקס ממלכתי שיכיל את כולם, היה צריך ללכת בדרך אחרת. לא רק מבחינת תוכן, גם מבחינת סגנון, ווליום ונראות.
מה שקרה ביום רביעי השבוע זה שמירי רגב הצליחה לקושש עוד כמה קולות בפריימריז הקרובים והספינולוגים של נתניהו יצליחו לקושש עוד כמה כותרות מופרכות או סרטונים מעוותים לקמפיין הבא, שיאפשר להם להציג את אנשי המחנה הציוני כסמולנים בוגדים שמחרימים את אחיהם שמעבר לגדר ההפרדה. כמה חבל. ראשית, כי זה לא נכון. שנית, כי הייתה כאן הזדמנות. אפשר היה לערוך כאן אירוע אחר. בלי תקיעת האצבע בעין. בלי האמבוש הילדותי שנטמן למפלגת העבודה. בלי צרחות הגעוואלד, החרמות והגידופים. הרי אין להתיישבות ביהודה ושומרון אינטרס גדול יותר מלהושיב את כל חברי הכנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית באירוע היובל הזה. זה היה אפשרי.
צריך היה להזמין את אנשי המחנה הציוני בזמן. צריך היה לתת לאבי גבאי, או ליצחק הרצוג, את זכות הדיבור. צריך היה להנמיך מעט את הווליום ואולי לשנות את הטקסט המתריס של תשדיר הרדיו שבו בישרה, שוב, השרה לתרבות, ספורט וכפיים על האירוע. צריך היה לדאוג שהוא ייראה ממלכתי באמת, ולא כמסיבת ניצחון פרועה של נוער הגבעות. במצב כזה, אפשר היה, אולי, גם למלא את המושבים שהוכנו שם, בהשקעה של 10 מיליון שקלים. על פי הדיווחים, לא מעט יציעים נותרו קירחים.
אפשר היה גם לחסוך את הבושה של ההתנפלות הנוספת, האלימה והמופרעת, על בית המשפט העליון. גם אם החלטתה של הנשיאה מרים נאור לא לשלוח נציג לטקס ביום רביעי לא הייתה נכונה, זה לא מצדיק את מחול החרבות והגידופים שראינו כאן, כשכל זב ומצורע הופך את המוסד המשפטי העליון של מדינת ישראל, הענף המשפטי־חוקתי שכולנו יושבים עליו, לשק חבטות.
ביום רביעי לפנות ערב קיבלתי מסרון מלשכתה של ח"כ נורית קורן, בזו הלשון: "ח"כ נורית קורן החברה בוועדה לבחירת שופטים, תוקפת את השופטת נאור בשידור חי בערוץ 11 בשעה 18:00 בתוכנית שש כלכלי". המסרון יצא לקבוצות הוואטסאפ הליכודיות. אלי, בעלה של חברת הכנסת החרוצה, העביר אותו גם לכמה עיתונאים. הוא שוגר מראש, רבע שעה לפני ה"התקפה בשידור חי", כדי שאפשר יהיה להתכונן לאירוע ההיסטורי המרגש הזה.
5. הקרב על בג"ץ
הנה תזכורת: ההתיישבות ביהודה, שומרון ורמת הגולן לא הייתה באה לעולם בלי הממשלה המפא"יניקית שכבשה את השטחים הללו במלחמת ששת הימים והחליטה (פרס ורבין) על הקמת היישובים הראשונים ביו"ש. ההתיישבות הזו גם זכתה לאישור ולגושפנקא מהמערכת המשפטית ושופטי העליון בנקודות מכריעות שונות לאורך הדרך. בלעדי האישור הזה, ספק אם הייתה לה תקומה. מעטים יודעים עד כמה מהווה בג"ץ שכפ"ץ משפטי, חוקתי ובינלאומי, שמאחוריו יכולה ישראל להסתיר לא מעט עוולות וחטאים.
לנגד עינינו, בשנים האחרונות מרסק הדרג הפוליטי בישראל את בית המשפט העליון ומרוצץ לרסיסים את הכן שעליו עומדים כולנו. את תפקיד השוטר הטוב של מעשה הנבלה הזה ממלאת שרת המשפטים איילת שקד. במקום להגן על העליון, היא משתמשת בלוק התמים ובמתק השפתיים שלה כדי לקרוע את הלגיטימציה מעל המוסד הזה. ביד אחת היא מחבקת את הנשיאה נאור, וביד השנייה היא חונקת אותה. השוטר הרע הוא, בדרך כלל, יריב לוין. לא ירחק היום שבו יקרא לוין להעמיד את שופטי בג"ץ מול כיתת יורים, בעוון בגידה. אחר כך, כשמישהו ירים יד אמיתית על שופט בישראל, כולם ירחצו בניקיון כפיהם. הרי לא לזה הם התכוונו.
עכשיו, בחסות הימין הדתי־משיחי השולט בנו כאן, עומדים בסכנה גם ההישגים שהושגו בנושא שוויון זכויות מלא לנשים. חוק הלאום, שאינו מכיל כרגע את סעיף השוויון, וחוק יסוד החקיקה החדש, הדגל של שקד ובנט, מהווים סכנה ברורה ומיידית למה שהושג כאן במשך שנות דור.
ח"כ רחל עזריה מ"כולנו" היא הקול האותנטי והנחוש ביותר בתחום. עזריה היא ירושלמית, דתייה, נדמה לי שגם ימנית. היא הצהירה השבוע שתילחם בכל כוחה בשני החוקים הללו. עזריה עתרה לבג"ץ כשהתמודדה בקמפיין למועצת עיריית ירושלים וחברות שלטי החוצות סירבו לפרסם תמונות של מתמודדות ממין נקבה. "כשכל הרשויות נדמו, היה שם בג"ץ שנתן לי סעד", היא אומרת. ברור לה, כפי שברור גם לנתניהו, שקד ובנט, שפעמים רבות הדרג המדיני והפוליטי לא מקבלים החלטות בכוונה, ומצפים מבית המשפט העליון שיעשה את העבודה השחורה במקומם. גם אני, אומרת ח"כ עזריה, לא תמיד מסכימה עם כל פסיקות בג"ץ, אז מה? האיזונים הם העניין החשוב כאן, ואנחנו מאבדים גם אותם וגם את הבלמים.
לח"כ עזריה ברור שהכנסת "מורשתו התרבותית וההיסטורית" של עם ישראל לחוק הלאום החדש תאפשר לדלג על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וגם על עקרון השוויון. "אני כאישה דתייה", אומרת עזריה, "נאבקת הרבה מאוד על מעמדנו כנשים דתיות בפרט, וכנשים בכלל, ואנחנו עלולות למצוא את עצמנו מאבדות זכויות בדיני ירושה, אולי אפילו בזכותן של נשים להיות שופטות, עדות, פוליטיקאיות, זכות האישה על גופה באם אינה נשואה, ובעוד נושאים רבים".
שאלתי אותה מה תכלול המלחמה שתכריז על גל החוקים הללו. היא לא פירטה. "אשתמש בכל הכלים והפלטפורמות שיש בידי", אמרה. כל מי שאוהב את המקום הזה, צריך לעזור לה.
6. מסמך שלח
ח"כ עפר שלח הציג השבוע מסמך מכונן. דוח ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לבניין הכוח ותפיסת הביטחון הוא נייר רציני, מעמיק, נוקב וחשוב. לא רק לשלח מגיעים כאן הפרחים. יש עוד שתי כתובות שראויות לשבח. הראשון הוא יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר. אף על פי שהדוח מותח ביקורת קשה על הדרג המדיני, שמפקיר לחלוטין את זירת בניין הכוח הצבאי וגזירת ההישג הנדרש במלחמה, התייצב דיכטר מאחוריו ולא נמלט מאימת נתניהו וסייעניו, כמו הח"כים יואב קיש או מוטי יוגב.
הכתובת השנייה היא צה"ל. תגובת הצבא לדוח הייתה מעוררת כבוד. הרמטכ"ל איזנקוט הפך את הוועדה של שלח לשותפה מלאה לבניית התוכנית הרב־שנתית "גדעון", סגן הרמטכ"ל אלוף אביב כוכבי למד את הדוח והכין מסמך תגובה מקצועי, מפורט שכלל גם לקחים ותיקונים, שלח עצמו הוזמן לדבר בפני סדנה מיוחדת שיקיים הצבא על הדוח בשנה הבאה. כל הערות הדוח בחלק החסוי, הנוגעות ליכולות של צה"ל, נלמדות. הצבא חלק שבחים לרצינותו ולחשיבותו של הדוח. כך צריך לנהוג צבא מתוקן.
מה עם הדרג המדיני־פוליטי? ובכן, שום דבר. את הטיוטה הראשונה קיבלו צה"ל, ראש הממשלה והמטה לביטחון לאומי בחודש מאי האחרון. ראש הממשלה לא הגיב. שתיקה רועמת. המטה לביטחון לאומי שיגר מכתב נרגז עמוס זעם ועלבון. רק אחרי שפורסם החלק הגלוי, הואיל נתניהו לפרסם תגובה לקונית: "נלמד את הדוח", כתבו בלשכת ראש הממשלה, "אבל מצער לשמוע, כפי שאומרים הח"כים קיש ויוגב שהיו בין מגבשי הדוח, על הניסיון של ח"כ עפר שלח להשתמש בדוח של ועדת חוץ וביטחון ככלי לניגוח פוליטי".
עלוב ומעליב. מי שקרא את הדוח יודע עד כמה הוא מעמיק ורציני. החלק החסוי שלו מכיל מידע והערות חיוניות הקשורות לביטחון הלאומי של כולנו. החלק הגלוי כתוב ככתב חידה, אבל מעורר לא מעט דאגה אף הוא. הוועדה עבדה על הדוח הזה קרוב לשנתיים. בשני דיונים מעמיקים שכונסו על הטיוטה האחרונה היה בין חבריה קונצנזוס. הביקורת המקורית על הדרג המדיני הועמה ומותנה, שלח קיבל בנושא הזה את כל דרישותיו של דיכטר. כל זה לא משנה לראש ממשלת ישראל. יש עליו ביקורת, אז הוא מתעלם.
הדוח מאשר את מה שקוראי הטור הזה יודעים כבר שנים: ראש הממשלה לא מנהל את ענייני הביטחון של מדינת ישראל, הוא מקטין ומעלים את הקבינט המדיני־ביטחוני, מזניח ומשחית את המטה לביטחון לאומי, הפך את ראש המל"ל למשרתו ושליחו האישי ובכך נפגעת יכולתו של צה"ל לעמוד ביעדי הביטחון הלאומיים. צה"ל פועל, בעצם, ללא רגולטור בנושא החשוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת: ההכנות למלחמה הבאה, הלקח וההישג הנדרשים, הדירקטיבה ההכרחית לבניין הכוח. אין לצה"ל יעדי ביטחון לאומי סדורים, כי הממשלה וראשה מתעלמים מהתהליכים של בניית הכוח, מתרחקים מבניית התוכניות הרב־שנתיות ומפקירים את הזירה שבה יוכרע גורלה של המלחמה הבאה. מי שרוצה להבין מהן ההשלכות של המצב הזה, יביט במה שקרה בצוק איתן, ויבין.
7. קחו אותו
ולסיום: "הארץ" חשף אתמול כי במשרד החינוך בוחנים את מועמדותו של אל"ם במילואים ארז וינר לתפקיד בכיר במשרד. לידיעה נוספה מיד הביקורת הפבלובית הנובעת מהיותו של וינר מתנחל, דתי וימני, ומהביקורת שנמתחה עליו בדוח מבקר המדינה באשר לפרשת הרפז. אני רואה חובה להוסיף לוויכוח הזה את קולי הצנוע.
זכיתי להכיר את וינר, שהיה עוזר הרמטכ"ל גבי אשכנזי, בגלל פרשת הרפז, שעליה גם כתבתי ספר עב כרס. הפרשה הזו החלה בקול ענות גבורה וגוועה, לאחר ייסורים קשים ועינויי דין מרובים, בקול ענות חלושה. התיק נגד וינר נסגר. לא הוגש כתב אישום. אף על פי שדעותיו ותפיסת עולמו רחוקות משלי מרחק שנות אור, גיליתי בארז וינר את אחד הקצינים הערכיים, הישרים, המוכשרים והראויים שפגשתי אי־פעם. הלוואי שהיו לנו עוד רבים כמוהו. הייתי שמח להפקיד בידיו את חינוכן של שתי הבנות שנותרו לי במערכת החינוך, אף שאני חילוני (גובל באתיאיזם), לא מתנחל, ולא איש ימין מובהק. אני מקווה שהשר נפתלי בנט והמנכ"ל המצוין שלו שמוליק אבוהב לא ייבהלו. אין ראוי מארז וינר.
[email protected]