צה”ל ובית המשפט העליון הנם שני מוסדות שעומדים בבסיס הגדרת הממלכתיות של הדמוקרטיה הישראלית. בתור שכאלו הם אמורים לתפקד במקצועיות ובהתאם לקודים ברורים המקפלים בתוכם את האינטרס הכללי של החברה הישראלית. אותו אינטרס הפך תחת שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו קשה לניסוח ולזיהוי, מה שמחייב את העומדים בראש מוסדות אלו לשמור עליהם היום יותר מתמיד מהשפעות הפוליטיקה הרגעית.
עובדה ידועה היא שבית המשפט העליון חווה כבר כמה שנים תהליך של הידרדרות במעמדו הציבורי. מתקפות חוזרות ונשנות מצד מגזרים שונים, מצוידות ברוח גבית של פוליטיקאים ממפלגות הימין והחרדים, מאיימות שוב ושוב להוציאו ממעגל הקונצנזוס. קריאתה בשבוע שעבר של שרת התרבות מירי רגב להוציא אותו מסגל א’ ולהדיר את השופטים מטקסים ממלכתיים היא ללא ספק רף נוסף במסע הדה־לגיטימציה שעובר מוסד זה.
לעומת בית המשפט העליון, צה”ל נהנה מיציבות יחסית במידת האמון כלפיו. אלא שגם אמון זה נשחק; פרשת אלאור אזריה והתערבותם של פוליטיקאים רבים ובראשם ראש הממשלה, לטובתו של החייל היורה עוד בטרם ניתן פסק הדין, הציבה את צה”ל חשוף בצריח לרעשי הרחוב המתלהם ולחישובי הפוליטיקה הצרה.
השופטת מרים נאור גילתה אומץ לב רב בהכריזה על אירוע היובל להתיישבות בשטחים כאירוע פוליטי. נאור צדקה פעמיים. האירוע עצמו היה רחוק מממלכתיות. מלבד נציגי הליכוד והבית היהודי, איש לא היה רשאי לשאת בו דברים. מעבר לכך, אירוע זה, למרות מכבסות המילים הרבות, נועד לחגוג 50 שנה למצב שמוגדר על פי החוק הבינלאומי בלתי חוקי. בהיעדר הסכם שלום עם הפלסטינים, ההתיישבות ביהודה ושומרון היא כיבוש הכרוך בהפרה בוטה של זכויות אדם. כך היא אף נתפסת לא רק על ידי בית המשפט העליון, אלא אף על ידי חלק לא מבוטל של אזרחי ישראל.
בהחלטתה נתנה נאור ביטוי למציאות הישראלית המשתקפת שלא דרך עיני הממשלה. מיעוט המשתתפים באירוע כמו הדהד את החלטתה והקרין אל המוני בית ישראל תמונת ראי נקייה ממניפולציות של המחלוקות בעם בעניין ההתנחלויות. לעומת נאור, הרי שהממלכתיות הפעם ברחה לרמטכ”ל גדי איזנקוט מבין הידיים. נזכיר כי את ההחלטה להותיר את הרשעתו של אזריה על כנה נימק בית המשפט בכך שלאזריה הייתה כוונה להרוג את המחבל, והוסיף כי חיילים מחויבים לפעול לפי מסמך רוח צה"ל המבוסס על ערך האדם וכבודו, ולהימנע מהפעלת כוח ושררה שלא כדין.
אייזנקוט, שהצהיר כי הוא רואה בחומרה את מעשהו של אזריה, נכנע בסופו של דבר ללחץ והחליט להמתיק את עונשו בארבעה חודשים, וזאת אף בלי שהאחרון מילא אחר המלצתו להבעת חרטה. בכך הפך את העונש המגוחך ממילא לפארסה עצובה.
יש לקוות כי הנשיאה הבאה אסתר חיות תהיה מצוידת באותו אומץ לב של הנשיאה נאור. באותה מידה יש לקוות כי המתקת העונש הייתה בגדר מעידה חד־פעמית של הרמטכ”ל. במבט היסטורי עתידי, החברה הישראלית תודה להם על שמירתם על נכס הממלכתיות.