מי שצריך שר או ח"כ במסיבה שלו מוטב כנראה שלא יחגוג

כבר שבועיים שישראל נטרדת מחגיה כדי להתקוטט על שטויות של טקסים. שטויות כמו למה אין שופט בטקס הממלכתי – ממלכתי! – לציון 50 שנות... מה בעצם? לציון החזרה הביתה, שהיא לא באמת חזרה, כי לא סיפחנו, וגם לא באמת הביתה, כי רובנו לא גרים ולא מבקרים, ומצד שני גם לא כיבוש, כי אנחנו לא כובשים בארצנו, וגם לא התנחלות, כי אנחנו לא מתנחלים, אנחנו רק מיישבים. וכל מה שחסר לנו כדי להפוך את החגיגה הבלתי ברורה הזאת לחגיגית באמת זה איזה שופט מצונן, שאיש אינו מזהה, שיישב בקהל בפרצוף רציני ומכבד ויקרין עלינו קצת מזג שיפוטי.
 

שטויות כמו למה אין שר בטקס הזיכרון הממלכתי – ממלכתי! – להרוגי מלחמת יום כיפור. כי אם לא יהיה שם איזה גבר אפרורי בחליפה ועניבה, שיגיד כמה מילים שחוקות על נכונות והקרבה, לא נצליח לזכור אותם. כי אם לא יעמוד שם, לצד הנשיא, ולצד השופט המצונן, גם השר לענייני מודיעין, או לענייני תחבורה, או לענייני איכות הסביבה, או איכות השלטון, או ביטחון הפנים, אם לא יהיה שם איזה כץ, או ארדן או ליצמן, לא נדע שהם היו גיבורים, שזיכרונם יקר, שראוי להרכין ראש. 
 

הכמיהה הזאת לשר, לשופט, לטקס שיש בו נכבדות ונכבדים, מה היא אומרת עלינו? לא דברים טובים במיוחד. מוטב היה אם אף אחד לא היה שם לב שהשופט המצונן לא בא. מוטב היה אם לאף אחד לא היה אכפת שהשר המעונב התבלבל בתאריך. ובמילים אחרות: מוטב היה שנדע לחגוג בלי שופט ממלכתי, ומוטב היה שנדע להתאבל בלי שר ממלכתי. בכלל, מוטב שנדע לעשות דבר או שניים למען תרבותנו שאינם ממלכתיים. 

 

מדינת ישראל משתתפת יותר מדי בעיצוב הפרהסיה התרבותית הישראלית. היא מממנת יותר מדי, יוזמת יותר מדי, מעורבת יותר מדי, מתערבת יותר מדי, נוכחת הרבה יותר מדי. עד כדי כך שנדמה לאזרחיה שכבר אי אפשר לקיים תפילה ביום כיפור בלי תמיכה של איזו מועצה דתית או מקומית. עד כדי כך שנדמה לאזרחיה שאי אפשר לקיים טקס זיכרון לנופלים בלי התייצבות של אישיות נכבדה. עד כדי כך שנדמה לאזרחיה שחגיגה אינה חגיגה אם לא תקבל את ברכתה של כבוד הנשיאה מרים נאור. 
 

אבל הנה האמת: מי שצריך שרת ממשלה במסיבה שלו – לא בשביל הכפיים, אלא בשביל הנאום ועצם הנוכחות – מוטב כנראה שלא יחגוג. מוטב כנראה שיכיר בזה שהחגיגה שלו אינה חגיגה אותנטית שיש בה שמחה אותנטית. ומי שצריך את השופט המצונן בטקס הזיכרון שלו, מוטב שיישאר בבית. מוטב שיכיר בזה שאבלו אינו אבל אותנטי.

מי שצריך את הממלכה הממלכתית בכל אירוע, את חבר הכנסת, את הנשיא, את השופט, את התקצוב, את הקטטה על סמכויות, את הוויכוח הטרחני על פרוטוקול ונוהל, את היועץ המשפטי, את הקטנוניות הביורוקרטית של הפקידות – מי שצריך את כל אלה מעיד שחגיגותיו אינן חגיגות, וטקסיו אינם טקסים, ואירועיו אינם אירועים, ואבלותו אינה אבלות. 
 

ציבור שיש לו חיות תרבותית, חיוניות תרבותית, יעדיף לגרש את השרים מהחגיגות שלו, לא להתחנן שיבואו להפריע, לשעמם, לטרחן. ציבור שיש לו חיות תרבותית, חיוניות תרבותית, לא יטרח להתקשר לבית המשפט העליון ולנדנד לכבוד השופטים בהזמנות מיותרות.

שיתקשרו הם, שיבקשו לבוא, ואז נשקול. ציבור כזה לא יגיב בתדהמה ובזעם על היעדרו של שופט מצונן. ציבור כזה לא יגיב בעלבון ובכאב על היעדרו של שר מעונב. הוא יגיב בהקלה. לא באו? – יותר טוב ככה. לא באו? – אפשר לחגוג כמו שצריך, ואפשר להתאבל כמו שצריך. לא באו? – נסתדר לבד. אנחנו מעדיפים להסתדר לבד.