בדיעבד, אפשר להבין את הרעש והצלצולים של מירי רגב ובנימין נתניהו סביב הנשף בגוש עציון לציון 50 שנות התיישבות ביהודה, שומרון ורמת הגולן מהשבוע שעבר. הם לקחו את האירוע הזניח הזה, שלא משך אפילו קהל מקומי בכמות סבירה, והפכו אותו לפרודיה על מלחמת אחים ולמנוף פוליטי לסימון בוגדים. למה? הסיבה פשוטה מאוד: זהו ניסיון לבנות מציאות אלטרנטיבית אל מול העובדות בשטח. עכשיו כבר ברור שממשלת נתניהו הנוכחית, הימנית בתולדות ישראל, לא מצליחה לייצר בניה אמיתית בשטחים. אל תתרשמו מהניסוחים המעורפלים והפתלתלים שיוצאים מדי פעם מלשכתו של שר כזה או אחר. אין בנייה במספרים משמעותיים. לכן, מה שנשאר זה לייצר אווירה של "כאילו". כלומר, לצרוח.
זוכרים את המערכון ההוא של הגשש עם ה"ישראבלוף"? על פי "ויקיפדיה", ישראבלוף הוא "ביטוי שמתאר יצירת פיקציות שבאות לעקוף בעיה". את המערכון "שליח בבנק" כתב יוסי בנאי והוא לקוח מ"אופסייד סטורי", תוכניתם האלמותית של הגששים. סיפור המעשה עוסק בברוך, שמנסה להתקבל לעבודה בבנק בתור שליח. ברוך רוצה משכורת של 100 לירות "ביד". מתברר שהמשכורת קטנה בהרבה, אבל יש קומבינות. הוא יקבל ככה וככה על ספרות מקצועית (למרות שהוא לא יודע לקרוא), וככה וככה על אחזקת רכב (למרות שיש לו רק אופניים), כאילו קנה ספרים, וכאילו החזיק את הרכב. עד שהוא אומר להם שהוא "כאילו" יבוא לעבוד.
"אופסייד סטורי" מתאים גם היום, כי המתנחלים ועושת דברם, הממשלה, מוצאים את עצמם באופסייד. השבוע, בישיבת ראשי המפלגות עם ראש הממשלה, התברר שישראל התחייבה בפני הממשל האמריקאי שלא תוציא לשיווק אף יחידת דיור עד סוף 2017. זאת, ועוד: ג'ייסון גרינבלט, השליח האמריקאי הסימפטי למזרח התיכון, יהודי דתי חם וציוני עם כיפה, יושב עם יואב הורביץ, ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, על כל דירה שממשלת נתניהו מתכננת לתכנן או לשווק בשטחים. לכל בית יש שם. האמריקאים פשוט מטילים וטו על שיווק ומאשרים תכנון בפינצטה. השבוע, בישיבת ראשי המפלגות, דרשו נפתלי בנט ואריה דרעי מראש הממשלה לאשר בניית 30 יחידות דיור ברובע חזקיה בחברון, עניין שהוסכם עליו מזמן. נתניהו התפתל. אי אפשר, האמריקאים, בואו לא נהיה חזירים, וכו'.
אז מצד אחד, נכון שהאמריקאים גוררים רגליים בכל הקשור למתווה השלום המובטח שלהם ואף אחד לא מוכן להמר על רצינותו של טראמפ בעניין הזה. אבל מצד שני, ויש גם צד שני, הממשל האמריקאי האוהד ביותר לישראל בהיסטוריה של הזמן החדש מתנהג בכל הקשור להתיישבות הישראלית בשטחים בדיוק כפי שהתנהג קודמו, ממשלו של ברק חוסיין אובמה. מאיפה אני מסיק את המסקנה הזו? זה לא אני מסיק אותה, זה השר זאב אלקין שאמר את הדברים האלה השבוע בקולו.
אז מה נשאר לעשות? לחגוג ברוב פאר והדר את 50 שנות ההתיישבות בשטחים, התיישבות שנוסדה, כידוע, על ידי ממשלות מפא"י השמאל־בוגדניות, בשטחים שנכבשו על ידי אותן ממשלות, לדרוש מכו־לם לשמוח בשמחת בית השואבה הזו, שנוסחה במעמקי הימין, ולצווח בקולי קולות על מי שיעז לחשוב משהו אחר. אגב, שיאני הבנייה בשטחים הללו בעידן הנוכחי הם ראשי הממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט. למה הם בנו? כי הרשו להם לבנות. למה הרשו להם לבנות? כי הקהיליה הבינלאומית, ובראשה ארה"ב, האמינה לכנות כוונותיהם להגיע לשלום. אצל אולמרט וברק היה ברור שהאשמה על אי־הבשלת המו"מ לשלום מוטלת על הצד השני. אצל נתניהו, המציאות הפוכה.
למרות שגם אני חושב שאין לישראל כרגע פרטנר רציני, וחלק ניכר מהאשמה רובץ על הפלסטינים, הרי שמדיניותו של נתניהו, שלא מסוגל לעמוד מאחורי כל בדל של תוכנית שלום רצינית מאימת המתנחלים, לא מאפשרת לישראל לזכות באשראי הבינלאומי המגיע לה. העולם פשוט לא מאמין בכנות כוונותיו של נתניהו, מסיבה פשוטה: הוא מאזין למה שנתניהו אומר. אז מה שנשאר זה לבכות (על הבנייה שאין), לחגוג (את הבנייה שאין) ולטעון שכל השאר (המחנה הציוני, בית המשפט העליון וכל הסמולנים באשר הם) בוגדים, פוסט־ציונים ואוטו־אנטישמים.
הטור המלא היום בעיתון החג של מעריב