הקומיקאיתטליה שפירא ז"ל הביטה במצלמה וחיכתה לאור האדום שיסמן לה להתחיל. התוכנית היא "סוף סוף", סוף שנות ה־80, והמנחה הוא גבי גזית.
האור נדלק וטליה המוכשרת כמו שד מבצעת את השיר "מכתב מאמא" של אלתרמן. היא עושה זאת בהרבה חן, במבטא פולני כבד, בתנועות ידיים, במחוות של אישה מבוגרת ועייפה, הדואגת לבנה הקורפורל שנמצא בחזית ומגן על עמו.
שָׁלוֹם לְךָ, יַלְדִּי, שָׁלוֹם מֵאִמָּא,
אֶת מִכְתָּבְךָ קִבַּלְתִּי, בְּנִי הַטּוֹב,
וְלוּ יָדַעְתָּ מַה שָּׂמְחָה בּוֹ אִמָּא,
הָיִיתָ קְצָת יוֹתֵר מַרְבֶּה לִכְתֹּב.
טליה מכווצת את עיניה בכל פעם שהיא פונה בבקשה לאותו הקורפורל. לו רק סאונד היה מלווה את השיר, ללא תמונה, אפשר היה לחשוב שאכן קשישה מודאגת מבצעת את השיר ולא קומיקאית.
וְאִם בְּאֵיזוֹ נְקֻדָּה נִדַּחַת
תַּקִּיף אֶת הָאוֹיֵב בְּהַצְלָחָה,
תַּקִּיף אוֹתוֹ עִם מִישֶׁהוּ בְּיַחַד
וְאַל תַּקִּיף אוֹתוֹ בְּעַצְמְךָ.
תְּפַסְתֶּם שָׁם אֶת הַשְּׁטָאבּ הַגֵּנֵרָלִי,
אֲבָל, יַלְדִּי, הַקְשִׁיבָה לִדְבָרַי:
מוּטָב אַל תִּתְנַפֵּל עַל גֵּנֵרָלִים,
תִּתְפֹּס דִּיבִיזְיַת חַיָּלִים וְדַי.
הקהל צוחק, אף שהשיר עצוב. תמימות האם משעשעת גם עשרות שנים אחרי שנכתב. כשטליה מסיימת את השיר, ניגשים אליה גזית ואדם נוסף. שניהם נושקים לה ולוחצים את ידה. שניות אחר כך מתברר שהשיר הוקלט כדי למכור אותו לאדם בעל ממון, זה שלצד גזית. הכסף יהיה לתרומה.
האדם הלבוש בחליפה מהופנט מרעמת התלתלים שלבושה בשמלה השחורה, טליה. הוא מחליט לקנות את השיר. לא רק שיקנה, יכפיל את הסכום המבוקש.
הקהל עומד על רגליו ומוחא כפיים. גזית מופתע גם כן. הוא מבהיר שלא היה תכנון מוקדם. וטליה? היא מרימה ראשה באושר וצוחקת צחוק גדול על התרומה שהביאה. צחוק שנגדע כמה שנים אחרי שנפטרה מהמחלה הארורה.
...
שנים חלפו מאז התוכנית ההיא. קהלים כמעט לא יושבים יותר באולפנים. אולי חיילים שנכנעו לבקשות ההפקה. גם ההומור השתנה. פני ההומור כפני הדור. מהיר, לעתים רדוד, כמעט תמיד על חשבון מישהו. נזהרים רק לא להזכיר את הקורבן בשמו מחשש לתביעת דיבה שתעלה ביוקר.
אבל אני עדיין מצפה לפתוח יום אחד את הטלוויזיה ולצחוק. וגם למצוא בפאנלים השונים קצת יותר נשים. "אתן לא מצחיקות", אמר לי פעם מישהו. "נשים כל כך שומרות על עצמן, איך תצליחו להצחיק ככה? ועד שמישהי אמיצה מדברת, היא נוהגת בגסות. זה מעורר רחמים על אובדן הנשיות שלה".
...
נתקדם קצת, לאמצע שנות ה־90. אני בת 5 או 6 ומכורה לערוץ הראשון. ערוץ הילדים כמעט לא מעניין אותי. הוא כיפי, אבל נראה לי טיפשי מדי. אני על ערוץ 1, ביד אחת חטיף מלא בשמן וביד השנייה טרופית קרה.
מדי פעם הטלוויזיה משתגעת. אני קוראת לאבי שירביץ לה קצת. מסדר אותה ואז מבקש ממנה סליחה, מנסה לשמש לי דוגמה.
התוכניות משודרות בזו אחר זו. פעם בכמה זמן מופיע חיים יבין ומדבר מילים זרות לי. אבל אני נשארת, לא זזה מהספה. מחכה לשידורים החוזרים של "ציפי בלי הפסקה". סדרה על הילדה ציפי, שעושה הכל בבית הספר מלבד ללמוד: מעשי קונדס, סיפורי בדיחות וטעויות משעשעות.
בסדרה יש לא מעט דמויות ואת רובן משחקת אהובת לבי, ציפי שביט. אני זוכרת את צחוקי המתגלגל. חמישה פרקים בלבד יש בסדרה, את כולם ידעתי בעל פה. ובכל זאת, יכולתי לצפות בהם פעם אחר פעם. לא פעם חלפה בראשי המחשבה להיכנס למסך ולהחליף את ציפי. רציתי גם אני להצחיק אחרים.
...
אני זוכרת גם את תיקי דיין שמציקה ללאורה ריבלין ב"קרובים קרובים" או מלווה את הגשש החיוור בתפקיד "אום טומטום" - כנראה פרודיה על זמרות ערביות.
והיא, תיקי, נכנסת לבמה, לבושה בשמלה חשופה ומטריפה, ומתחילה לשיר את "פלפילו" של פריד אל אטרש. ואז היא שותקת, מביטה בקהל ופתאום פולטת אל המיקרופון "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור". כולם משתפים פעולה ופולי מאחור מלווה אותה בצפצפה מצחיקה.
בשלב מסוים שייקה לוי לא עומד בזה ופורץ בצחוק. והיא עומדת בין מלכי ההומור הבלתי מעורערים ומרגישה בבית. הם משאירים לה את כל הבמה.
וישנה חנה לסלאו שתמיד יש לה יציאה מוצלחת בשרוול. דמותה כקלרה ליוותה דור שלם של עקרות בית צוחקות. ורבקה מיכאלי ומיקי קם וקרן מור ורולנדה שגרן ועוד רבות וטובות, גם מהתקופה הנוכחית.
כל הקומיקאיות המהוללות שציינתי את שמותיהן חרשו את אדמות הצחוק ובנו בתים חסרי זמן עבור הדור הבא. אין צורך להתבזות, לדבר בשפתם של "הגברים" ולהכניס איבר מין בכל משפט שני. אישה הבטוחה בעצמה, בדיבורה, תיקח את הסאטירה למקומות מכובדים בהרבה. לו רק ידענו לקחת קצת מהימים ההם ולהביא בשורת הומור חדשה ונקייה יותר.
...
בתוכנית "סיבה למסיבה", רבקה מיכאלי מביטה בטליה שפירא ושואלת אותה על הנשים שהיא מחקה במערכונים שלה: "מאיפה את מכירה אותן?". טליה מביטה בה בעיניה הגדולות, קרבה אליה מעט ולוחשת: "כולן בי".