הקטלונים הצביעו השבוע במשאל עם. כ-90% מהם תמכו בהיפרדות מספרד. שיעור התומכים היה עשוי להיות גדול אף יותר, לו הוצבו קלפיות בחדרי המיון שאליהם הובאו נפגעי המשטרה הספרדית. לרבים מהישראלים יש פינה חמה בלב לקטלונים, ובייחוד לבירת החבל ברצלונה, ויותר מאשר לברצלונה כולה - לקאמפ נואו, מגרשה של בארסה. ואולי החיבה שאנו רוחשים להם, שורשיה קדומים הרבה יותר, עוד מהעת שבה הייתה העיר בסיס עיקרי לחניבעל (שהעיר קרויה על שם אביו). ואת חניבעל אנחנו אוהבים, כי נלחם ברומאים, וכמעט ניצח אותם. ולנו - לנו יש חשבון היסטורי ארוך עם הרומאים, והאויב של אויבי הוא ידידי.
לפני אלף שנה כבר הייתה קטלוניה ממלכה עצמאית. הממלכה פרחה והתרחבה, וירידתה החלה רק כאשר אוחדה רוב ספרד תחת שלטונם של פרדיננד ואיזבלה. כן, כן, אלו שגירשו את היהודים מספרד. מלכי ארגון וקסטיליה היו אויבי הממלכה הקטלונית. ובכן, גם מאז - הם האויב של אויבי. גם מאז אנחנו בעד הקטלונים. סופה של הממלכה העצמאית הגיע ב־1714. תאריך שאוהדי בארסה מציינים בקאמפ נואו בקריאות "עצמאות" בדקה ה־17 והשנייה ה־14 בכל משחק. לקטלונים שפה משלהם. היסטוריה של ממלכה עצמאית. תרבות משלהם. הם עם. אפילו הספרדים מכירים בהגדרה זו, וקטלוניה היא חבל אוטונומי.
גם הכורדים בעיראק הצביעו לפני שבוע במשאל עם דומה. וגם שם היו התוצאות דומות. הכורדים הם עם נבדל משכניהם. הם מזהים את שורשיהם ההיסטוריים במלכות מדי העתיקה, גם אם לכך אין הרבה הוכחות - יש להם היסטוריה מתועדת של עצמאות מדינית ושושלות מלוכה מהמאה השמינית ועד המאה ה־19. למעלה מ־30 מיליון כורדים חיים כיום. הם מפוזרים בטורקיה (כ־15 מיליון במזרח המדינה), באיראן, בסוריה ובעיראק. בקהילות ובערים נפרדות, ובחבל ארץ תחום היטב: כורדיסטן. לכורדים שפה משלהם. מדינות אירופה הכירו בייחודם ובזכותם לאוטונומיה כבר בהסכם סוור מ־1920. אבל הטורקים קנו את הבגידה האירופית בכורדים תמורת נפט זול מחבלי כורדיסטן. הם העם הגדול ביותר בעולם שעדיין לא זכה למדינה עצמאית.
לבנו גם עם הכורדים. גם אם ישראל הרשמית לא תמכה בהם בגלוי, התמיכה החשאית במרידות הכורדיות והסיוע הצבאי הכלכלי והרפואי שניתן להם עוד בשנות ה־60 של המאה הקודמת הם בבחינת מפורסמות שאינן צריכות ראיה. ובעוד יחסינו עם הקטלונים מבוססים רק על רגשות חמים - עם הכורדים יש לנו גם שותפות אינטרסים מוצקה. הטורקים, החוששים מעצמאות כורדית אולי יותר מכולם, טוענים בעקשנות כי סוכני המוסד סייעו בארגון משאל העם בחבל האוטונומי הכורדי בעיראק. טורקיה גם הביאה ראיה מובהקת לטענתה זו: דגלים ישראליים הונפו בידי הכורדים בימי ההכנות למשאל העם. ולנו לא נותר אלא לקוות כי סוכני המוסד אינם מצטיידים תמיד בדגל ישראל גדול כשהם יוצאים לשליחויות עלומות.
אבל כשישראל דנה בעמדתה ביחס לתביעות עצמאות אלו, היא מבחינה בוודאי בין השאלה הקטלונית לבין הסוגיה הכורדית. כי קטלוניה היא היום חלק מספרד, שהיא מדינה ידידותית לישראל ועמה יש לנו קשרים דיפלומטיים מלאים. וספרד זו נאבקת בכל כוחה בשאיפות העצמאות הקטלונית. ולעומת זאת עיראק, סוריה ואיראן הן מדינות אויב, וטורקיה גרועה מהן ונוהגת כאויב מר לישראל גם אם יש לנו עמה קשרים דיפלומטיים רעועים. קל יותר, יש אומרים גם מהנה יותר, לדפוק את טורקיה באמצעות תמיכה בכורדים.
לא להתאבדות
אבל סוגיית התמיכה הישראלית בשאיפות העצמאות הללו מסתבכת מיד כאשר אנו שואלים את עצמנו: ומה עם הערבים? הרי גם חלק מערביי ארץ ישראל, המכנים עצמם "פלסטינים", רוצים מדינה עצמאית. האם תמיכתנו בעצמאות כורדית מחייבת אותנו לתמוך בעצמאות פלסטינית? מול שאיפות העצמאות הפלסטינית אנו מתמודדים כבר שנים רבות, בינתיים בהצלחה חלקית. הם זוכים להכרה בינלאומית, מתקבלים כחברים במוסדות האו"ם, מחזיקים שגרירויות במדינות רבות. רק מדינה עוד אין להם, ואם נתנהל בתבונה ובאומץ - לעולם גם לא תהיה להם כזאת, לפחות לא ממערב לירדן.
וערביי מדינת ישראל, המזהים עצמם יותר ויותר כ"פלסטינים", עלולים יום אחד, כולם או חלקם, לתבוע אוטונומיה או מדינה עצמאית בגליל, למשל, כי הם מהווים את רוב תושביו.
שלוש תשובות צריכות להינתן לסוגיה זו. והן מסבירות מדוע אנו צריכים לתמוך בכורדים, יכולים לתמוך בקטלונים, אבל חייבים להמשיך להילחם בכל העוצמה המדינית, המוסרית, הכלכלית והצבאית בשאיפות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל.
הסיבה הראשונה, שאותה אולי כבר שכחנו: הפלסטינים אינם עם. אין להם המאפיינים המגדירים עם: אין להם שפה משלהם, אין להם היסטוריה של עצמאות לאומית משלהם, מעולם לא הייתה להם מדינה, אין להם תרבות או דת נפרדת מאלה של שאר הערבים במזרח התיכון. וההיסטוריה הנפרדת שלהם, ה"נרטיב" שלהם, מתחילה מן המלחמה בנו. היסטוריה של מלחמה הנמשכת מאה שנים, אשר לפניה לא נבדלו במאום משאר הערבים באימפריה העותמאנית. ואת ההיסטוריה, כפי שקבע יוליוס קיסר, כותבים המנצחים. ואנחנו המנצחים. ואם הם יתעקשו להקים מדינה אף על פי שאינם עם, והעולם יעזור להם - הם מוזמנים להשתלט על ממלכת ירדן, שבה הם מהווים רוב, ממזרח לירדן, חבל ארץ שהיה חלק מ"פּלסטיין" המנדטורית, שהוקצתה לעם ישראל כבית לאומי בסן רמו.
הסיבה השנייה כתובה בשפה המובנת לכל מדינאי בעולם: שפת האינטרסים. אין לנו שום סיבה לתמוך במהלך שהוא אובדני מבחינתנו. ערביי ארץ ישראל אינם רוצים באמת במדינה החיה בשלום לצד ישראל אלא במדינה על חורבותיה של ישראל. רק אידיוטים שימושיים מאמינים בהצהרות מנהיגים ערבים "מתונים". הללו או שהם משקרים בגלוי או שאינם מייצגים אפילו מיעוט מבוטל בקרב ערביי ארץ ישראל. גם אבו מאזן ה"מתון" לא הסכים לוותר על "תביעת השיבה" של הפליטים הערבים לתחומי ישראל. כל יהודי הרוצה בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יודע שמילויה של תביעה כזאת משמעה חורבן ישראל.
והסיבה השלישית והחשובה מכל, הסובייקטיבית מכל - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. היא המולדת שלנו. לא שלהם. ושום עם נורמלי אינו מוותר על מולדתו. אמת נכון: הערבים חושבים שהיא שלהם. שיחשבו. איננו יכולים למנוע מהם לחשוב כך. אנו רק יכולים לגרום להם להבין שאין להם שום סיכוי לגרום לנו להתאבד. ואין זה "סכסוך טריטוריאלי" כמובן, המאפשר חלוקה, אלא התנגשות אידיאולוגית בין שתי תנועות סותרות. אם תרצו - מלחמת דת. חלק ממלחמת המוסלמים בכל הלא־מוסלמים בעולם. במיאנמר ובבנגלדש, בפיליפינים ובהודו, בסין וברוסיה, בבלקן, בצפון אפריקה ובמרכזה, וכמובן גם במזרח התיכון. ומלחמות כאלו אינן מסתיימות לעולם, כשם שמלחמת הסונים בשיעים אינה עתידה להסתיים, כך גם מלחמת המוסלמים ביהודים עתידה להימשך.
ולכן, בשם הצדק ההיסטורי של עם ישראל שחזר למולדתו, בשם זכות ההגדרה העצמית לכל עם אבל לא למי שאינו עם, בשם האינטרסים, מותר לנו לתמוך בשאיפות העצמאות של עמים אחרים וחובה עלינו להילחם בשאיפות כאלו של אויבינו.