אם מתרוממים מעל מדמנת ממלכת נתניהו, אפילו עיוור יכול לראות, חירש יכול לשמוע ושוטה עשוי להבין: הקרב הוכרע. אלה הם ימי מלחמת מאסף, וברור יותר ויותר שכל השקעה בדמים או בדמים תיגמר בבכי.
לא הייתה מחווה סמלית יותר מעווית הדעיכה המפרפרת של המתנחלים מאשר טקס 50 שנות שחרור הברגים שחיברו את השכל ללב בחברה הישראלית, והביקורת הוטחה מימין ומשמאל. אבי בניהו מוכיח ב"מעריב" את מנהיגי המתנחלים על קיום הטקס הראוותני לעומת פעילותם בעבר: "הם בנו את מפעל ההתנחלות השנוי במחלוקת בבטחה, בתחבולה ובחזון", כותב בניהו, "עוד קרוון, עוד עז, עוד מאחז, ובעיקר בשקט ובצניעות".
בעברית מדוברת, כאשר מדובר ב"מפעל ההתנחלויות", מדובר בגזל תעשייתי אלים. כאשר ה"מפעל" מתואר כ"שנוי במחלוקת", מדובר בשסע מדמם שלא ניתן לאחות אותו. כשמדובר ב"בטחה" מדובר בביטחון גמור ששום דבר לא יארע לגזלני הקרקע מצד שלטונות החוק, משהו בדומה להסדרים בין המאפיה האיטלקית והשלטונות המקומיים. כשמדובר ב"תחבולה", מדובר ברמאות פשוטה, מזיוף ניירת ועד עדויות מפוברקות. כשמדובר ב"שקט", ברור שאף עבריין לא רוצה להרעים בתופים ובמחולות כשהוא מבצע את זממו. את זה משאירים לפוליטיקאים לאחר שמתחלקים בשלל.
כשמדובר ב"צניעות", זה ממש נכון. יש להם המון סיבות טובות להיות צנועים, והבעיה היא שהם ממש לא. לראיה 10 מיליון שקל שהוצאו בחגיגת 50 שנות על עוד סיבוב זניח בקרב על קולות הימין בין נתניהו לבנט וחזיון תעתועים של כולנו עם המתנחלים. "חזון"? וגר זאב זמביש עם כבש פלסטיני בתנור, וכשמדובר ב"עוד קרוון, עוד עז, עוד מאחז" מדובר בעוד פרפראזה חקיינית על בוני הארץ האמיתיים, אלה שססמתם הייתה "עוד דונם ועוד עז". גם הם לא היו צמחוניים, אבל הם היו מאופסים על ציר הזמן והיכולת. במקרה של המתנחלים לא מדובר ב"קרוון" אלא בשכונות של וילות, וכשמדובר בעוד "מאחז" מדובר בעשרות גרורות שנאחזות בבשר החי של המדינה. האמת, עניין העז לא ממש ברור לי. למה למתנחלים לחלוב עז כשהם יכולים לחלוב את כל המדינה?
סדרת מכות שחטפה החודש ממשלת הימין המחישה את מצבה. הפיגוע בהר אדר הוכיח פעם נוספת שלא צריך להיות מחבל פלסטיני כדי לפגע. די בכך שתהיה פלסטיני. רוני אלשיך צודק: "זה יכול להיות כל אחד שמחליט שנמאס לו" ("הארץ"). המתנחלים, החיים מקרוב את העליונות הברוטלית של הכיבוש, יודעים טוב מכולם שכל הפלסטינים לא רוצים כך לחיות, וכמה מהם, לפעמים בלי כל קשר לגיל־מגדר־דת, הולכים עם המועקה הזאת עד הסוף, וגם זה טרור פלסטיני, או בלשונם - מלחמה לעצמאות.
הרשימה השחורה
לא היה יכול להיות ניגוד גדול יותר בין סדרת המכות שממשלת הימין חטפה החודש לבין מצב ההתנחלויות ביקום המקביל שבו חלק גדול מן העם מדמיין שהוא חי. החמורה שבהן היא שיתוף הפעולה המסתמן בין הרשות לבין החמאס לצורך הכרזה על מדינה בדרך. אומנם אהוד יערי אמר ליונית לוי: "לא ברור לי לגמרי שאינטרס ישראלי זה לראות את עזה ואת הגדה יחד", אבל לא נראה שהאינטרס הישראלי מקשיב דווקא ליערי. גם לא האינטרס הפלסטיני. האינטרס האמיתי של ישראל ופלסטין הוא הסדר בין חמאס לרשות, בחירות בשטחים והסדר בין ממשלת פלסטין לממשלת ישראל. זה לא יקרה בשבוע הבא ובדרך הכל יכול לקרות, מפיצוץ פנימי ועד פרובוקציה חיצונית. ב־2014 כבר היה סוג של פיוס, גם אז הגיעו שרי הרשות לרצועה, אבל חמאס מנע מהם לשבת במשרדיהם עד שלא יגיעו להסכמות נוספות כמו כסף וג'ובים.
עכשיו, אחרי שכולם למדו את לקחם (פרט לממשלת ישראל), התכנסו השבוע בעזה חברי ממשלת הרשות ודנו בענייני השליטה במעברים ובשילוב פקידי חמאס כעובדי ממשלה. אבו מאזן אמור להתחיל לשלם, וחמאס אמור לפרק את המנהלת שלו. במקביל מגיעה לרצועה משלחת מטעם האו"ם כדי לפקח על כך שההסכמות בחסות מצרית (זוכרים? ידידתנו הקרובה) ייושמו ברצועה. המשמעות? לגיטימציה מתגלגלת לחמאס.
באמצע ספטמבר הגיעה משלחת חמאס בראשות סגן ראש הלשכה המדינית של הארגון מוסא אבו מרזוק לשיחות במוסקבה (זוכרים? לביבי יש קשרים מיוחדים עם פוטין). כולל בכיר הזרוע הצבאית סאלח ערורי. זאב אלקין, שר הדיסאינפורמציה בעניין העמדה הרוסית האמיתית, הבהיל עצמו לשר החוץ סרגיי לברוב. "מבחינת ישראל", טען אלקין, "מדובר במקרה לא מקובל". לברוב, על פי אלקין, לא ידע במה מדובר. מדובר באותו לברוב, ציניקן ידוע, שנשאל על ידי כתבים אמריקאים בפתח החדר הסגלגל, בנוכחות הנשיא טראמפ, אם שמע על מעורבות רוסית בבחירות בארה"ב. "באמת?", תהה לברוב באנגלית. כולם צחקו. גם עכשיו (לדברי אלקין, על פי גל ברגר ב"כאן") לברוב "הופתע". גם עכשיו כולם אמורים לצחוק.
מכה נוספת הייתה פנייתו של הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם, הנסיך הירדני זייד בן ראיד אל־חוסיין (זוכרים? ירדן. ידידתנו הקרובה), ששיגר מכתבי אזהרה לכ־150 חברות מישראל והעולם "הפועלות בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד להחלטות האו"ם". ארה"ב של טראמפ לחצה ונכשלה, והרשימה השחורה אמורה להתפרסם בסוף השנה. בין התומכות בהחלטה - מדינות המפרץ (זוכרים? ידידותינו הקרובות). על פי "הארץ", יש מידע על כך שכמה וכמה חברות מתכוונות להיענות לתביעה. מילא בשטחים הכבושים - החשש הוא פגיעה גם בהשקעות עתידיות בישראל.
המכה הקשה ביותר שניחתה החודש הייתה כישלון משותף של ממשל טראמפ וממשלת הימין בישראל למנוע מהמדינה שבדרך, פלסטין, להתקבל כחברה באינטרפול. הבקשה עצמה התקבלה בוועד המנהל, התשובה תינתן בקרוב במליאת הארגון. ככה זה כשלמעלה ממאה מדינות חושבות שטראמפ ונתניהו הם לא מדינאים רלוונטיים. החשש בישראל הוא שלכל מדינה חברה באינטרפול יש גישה למאגר המידע. המשמעות היא שהנגישות של הפלסטינים עשויה להבהיר מי בדיוק אחראי להמון תיקי תעלומה שנוגעים לעניינים פליליים שמעורבים בהם יהודים.
המכות הפלסטיניות הבאות בדרך, וממשלת הימין בישראל תגיב ותכה בחמת זעם. באוויר. ההצלחה היחידה עד כה הייתה כאשר איימו האמריקאים לסגור את משרדי אש"ף בוושינגטון והפלסטינים ויתרו על הבקשה להתקבל כמדינה חברה לארגון התיירות של האו"ם. מבחינת הפלסטינים, אגב, גם המתנחלים הם תיירים. על כידונים.