כבר 12 שנה של’ גרה במבשרת ציון. 12 שנה שמרכז הקליטה, שנפתח במאי 1999 ושיכן עולים מאתיופיה אחרי שהיה סגור תקופה ארוכה, הוא חלק מנוף הסביבה הטבעית שלה ושל ילדיה. בכל יציאה לצעידה היא עוברת דרכו. בכל פעם כזו, לבה מתרחב למראה הילדים שנמצאים ברחובות המרכז, משחקים בכדור, רוכבים על אופניים, משחקים קלאס ותופסת, מברכים אותה לשלום, משחקים במשחק מתוק של חבל ובסופו כדור שקשור לעמוד חשמל. הילדים שלה מצטרפים למשחק, כי ככה זה שכנים. היא חושבת לעצמה שדווקא דיירי מרכז הקליטה הם אלו שמשמרים את עניין השכונה הזכור לטוב, את ה”בוא לשחק בחוץ”.
ישראל של פעם. הם שמחים ומאוד משמחים אותה גם, בבלי דעת. היא רואה אותם בשעות הערב, ממשיכים לנסות לשחק עם הכדור, גם כאשר פנס הרחוב כבר לא מצליח להאיר להם אותו. והם צוחקים, וקצת רבים וקצת בוכים, וההורים שלהם מטיילים יחד ברחוב או סתם יושבים בגינות ומפטפטים. כמו פעם, כשאמא שלה הייתה צועקת לה מהחלון אחרי רדת החשכה: “עלי הביתה!”.
בשבוע האחרון, כשל’ יוצאת לצעידה, נעשה לה עצוב. מרכז הקליטה פונה, כאילו בחטף, בעקבות מכירתו ליזמים פרטיים. אין שום ילד ברחוב רוכב על אופניים, משחק תופסת או בוכה כי חטפו לו את הכדור. שממה. “שיגידו תודה שהבאנו אותם בכלל”, זו האמירה שמייחסים לשרת הקליטה לשעבר. בתום מסע הפחדות ומניפולציות, הם פונו בלי פתרונות חלופיים. בג”ץ המליץ למדינה לגלות גמישות, אבל למה לגלות גמישות אם אפשר להתעמר בעוד שכבת אוכלוסייה, ואם מדברים על האוכלוסייה המוחלשת ביותר במדינת ישראל – מה טוב. לכו למרכזי קליטה אחרים, אמרו להם.
“המדינה שלנו, יותר נכון הממשלה שלנו, לא עברה שיעור בהכנסת אורחים, לא באמת”, היא אומרת לי ואני שואלת אותה: “ולמה ‘הכנסת אורחים’ ולא ‘להיות בבית’?”. “כי בית הוא סוג של עוגן שלא היה להם, ולפי איך שזה נראה, ספק אם יהיה”, היא משיבה בעצב וממשיכה: “450 משפחות פונו מכאן אחרי שהובהר להן שהן יועברו למרכזי קליטה אחרים ברחבי הארץ. הרי מהרגע שבעלי הקרקע החליטו להרוויח, כלום לא היה יכול לעצור את התהליך. אפילו את יושבי אוהל המחאה פינו. גם את זה לא נתנו להם, למחות בשקט, באין מפריע”.
יגידו חלק מתושבי מבשרת שהם לא קשורים למקום, שהם חיים כמו בגטו, שהמקום מלוכלך וחבל, כי הקרקע שווה המון, אני אומרת לה. “סליחה, התבלבלתי. חשבתי שאתם מדברים על בני ברק או על מאה שערים. אה, לא למקומות האלה התכוונתם? אתם הרי מתארים אותם אחד לאחד”, היא משיבה בזעם כבוש.
"ומה לגבי הקרקע?", אני ממשיכה לשמש בתפקיד פרקליטתו של השטן. “אני מאחלת להם מכל הלב – ויש לי לב רחב - שהמדינה תמצא את הדרך לפנות אותם מהבית שהם גרים בו, כי הקרקע שווה המון. לדעתי, אגב, החיים של האנשים האלה שווים הרבה יותר. אבל זו באמת רק דעתי המתחסדת”, היא משיבה.
החיוניות של המקום כבתה. כל מה שצריך זה לחלוף שם, בתוך השתיקה הרועמת שהשאירו בלכתם, או אולי בגירושם. “המדינה לא למדה שום דבר מימי המעברות. העבירה את האוכלוסייה הזו 300 שנה בשעות טיסה בודדות. הם משרתים בצבא, עובדים ונותנים מעצמם למדינה. הם לא יודעים מה זו נתינה חד־צדדית. גם החלטת בג”ץ ובה רק המלצה למדינה למצוא לתושבים האלה דיור של קבע, אומללה לפחות כמו המצב של הדיירים האלה. מי שלא חי איתם, לא מבין את הפשטות, הצייתנות, שממנה הם באים, ובטח שלא מבין את חוסר האונים של אותם דיירים מול המערכות האלה – של קרן הפנסיה, של קק”ל, רשות מקרקעי ישראל ואחיהם החורגים עם האינטרסים המשותפים”, היא מסכמת.
מה יש לנו לומר להגנתנו בכלל, בימים שאנחנו חוגגים את חג הסוכות, אותו חג שאמור ללמד אותנו על ארעיות ככלי לשמירה על יושר הלב והצניעות? אין לי תשובה. אם יש לכם, ספרו לי. אולי אדע מה להגיד לילדים שלי, כשהם שואלים איך יכול להיות שמניידים אדם כמו חפץ ממקום למקום. חג שמח.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 12.5)
לפני הכל, יש לי שני דברים חשובים לכתוב: 1. שמתי לב שיותר ויותר הוצאות ספרים מוציאות ספרי קרטון לקטנטנים. אלה לא רק ספרים, אלא סוג של משחק, שבו הקטנטנים יכולים ממש להשתתף. 2. יותר מהכל אני אוהב ספרים שמצד אחד הם מיועדים לקטנים, ומצד שני הם מצחיקים גם מבוגרים. אני יכול לספר על הספר המושקע “פיהוקים”: הספר עובר בין בעלי חיים שונים, ויש בו חלונות הצצה: איך מפהקת חתלתולה? איך מפהק נחש? ואיך הדביבון? והילד הקטן, האם גם הוא מפהק? הספר מיועד להורים וילדים לזמן שלפני השינה, שאני זוכר אותו כזמן מאוד כיפי. כי מה יותר נעים מללכת לישון עם חיוך ועם ספר חמוד?
"פיהוקים", מאת: אניטה ביסטרבוש, תרגום: יעל קליפר, הוצאת שוקן לילדים, מחיר: 68 שקלים, להשיג בחנויות הספרים או באתר הוצאת שוקן
המלצת תרבות
בזמן שהחקלאות הישראלית נאבקת על קיומה, משרד החקלאות מגיש לכבוד החג זריקת עידוד בדמות כניסה חופשית ליום פתוח, שכל כולו על טהרת החידושים בתחום. לא בטוח שזה מספיק, אבל גם זה משהו. ביום פתוח המיועד לכל המשפחה יוצגו ירקות חדשים ופירות אקזוטיים ולא מוכרים בישראל, כלי רכב חקלאיים וציוד חקלאי עתיק לצד ביקור בדיר כבשים וברפת, הצצה למלאכת ייצור הדבש על ידי דבורים ועוד.
בנוסף לתצוגות, יתקיימו הפעלות וסדנאות לילדים לייצור יין מענבים, ויש גם הצגה של תיאטרון אורנה פורת לילדים, “האוצר שאינו נגמר”, העוסקת בחקלאות. מספר המקומות להצגה מוגבל. יום שלישי, 10 באוקטובר, 10:00-16:00, הקריה החקלאית, מטה משרד החקלאות ופיתוח הכפר, רחוב המכבים, ראשון לציון, הכניסה חופשית.