1
לפני כמה שבועות טלפן אלי צבי בן משה (הניו, כפי שהוא מכונה בפי כל) בפעם הראשונה. נרעש. נרגש. נחוש לעשות משהו. "חייבים לחשוף את השקר", אמר. הניו הוא מזכיר עמותת לוחמי חטיבת אלכסנדרוני במלחמת השחרור. איש בן 91, עמוס אנרגיות, שמתפרצות החוצה במלוא המרץ כשמישהו פוגע בשמה הטוב של החטיבה שלו ובשמם הטוב של חבריו הלוחמים, אלה שאיתנו ואלה שכבר לא.
לפני כשבועיים, עם תום ההצגה "ההודאה", התקיים בתיאטרון יפו דיון שעסק ב"ניסיונות לפגוע בחופש הביטוי". ההצגה הזו, שמוציאה את הניו מכליו, מוצגת בארץ כבר קרוב לשנה, אבל בכל פעם שהוא נתקל בפרסום כזה או אחר בעניינה, הוא קופץ מחדש. בעיקר מקפיצה אותו העובדה שההצגה עוסקת בקרב ההוא בטנטורה, קרב שהוא עצמו נטל בו חלק, קרב שכל הזמן מזמזמת ברקע שלו הטענה שלפיה הניו וחבריו טבחו עם סיומו במאות ערבים חסרי הגנה. פעם אחת כבר לקחו לוחמי אלכסנדרוני את הסוגיה הזו לבית המשפט ויצאו כשידם על העליונה, עם התנצלות מהדהדת מצדו של מי שלכלך עליהם ועל צה"ל של הימים ההם, ובכל פעם מסתבר להם מחדש שזה כנראה לא הספיק כדי להרוג אחת ולתמיד את הסיפור הזה.
אז נכון. יוצרי "ההודאה" מקפידים להדגיש ש"כל הדמויות המופיעות במחזה וכל האירועים המתרחשים בו הם פרי דמיונו של המחזאי", וגם להוסיף ש"המחזה איננו מנסה להכריע בין הנרטיבים השונים של כיבוש הכפר", אבל זהו סוג של משחק. כי באותו פרסום ממש מובהר גם כי "המחזה נכתב בהשראת פרשת כיבוש הכפר הערבי טנטוּרה ב־23 במאי 1948 בידי כוחות צה"ל, ובהשראת המחלוקת בין כמה היסטוריונים ישראלים לגבי האפשרות שבמהלך הכיבוש ביצעו חיילי צה"ל טבח בתושבי הכפר".
ביום שישי שעבר ישבתי עם הניו בביתו בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. אם זה היה תלוי בו, שמו שלו לא היה מופיע כלל בטקסט שאתם קוראים עכשיו, אבל נדמה שהרקע שלו כמעט הכרחי כאן. הוא נולד בסלובקיה ב־1926, עלה לתל אביב בגיל 9, ובגיל 16 כבר היה חבר פעיל בהגנה. "אני ועוד חבר היינו מביאים את הנשק מהפרדסים של כפר אז"ר לאימונים של החי"ש", הוא משחזר. "היו שבתות של אימוני רובים, שבתות של אימוני רימונים, שבתות של אימוני מכונות ירייה. בהתאם לדרישה, היינו נוסעים לשם, מוציאים את הנשק מהחבית הגדולה, ואחר כך מכסים בזרדים, כדי שהאנגלים לא יראו".
את ההיסטוריה שלו ושל גדוד 33 של אלכסנדרוני הוא מתאר כאילו התרחשה היום בבוקר. עם שמות החברים, עם תאריכים, עם פרטי הקרבות. על אריאל אנקלביץ, החלל הראשון של החטיבה, שנפל בקרב בסלאמה. על 89 הנופלים של החטיבה בכיס פלוג'ה, שהוא נשלח לזהות יחד עם הרב גורן. וכן, גם על הקרב בטנטורה. בחדרו מסודרים בתיקיות כל מסמכי החטיבה. תכתובות, פרטי אירועי ההנצחה, רשימות לוחמים. "449 נופלים יש לנו בחטיבה, ואני מכיר אישית כמעט את כל המשפחות", הוא מספר.
# # #
סיפור הקרב בטנטורה (סמוך לזכרון יעקב) יכול היה להישאר בין דברי ימי מלחמת העצמאות שלנו, שווה בין שווים, לצד מסכת ארוכה של קרבות, אלמלא אותה עבודה לתואר שני של אחד, תדי כץ, שקבע בסוף שנות ה־90 שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ערכו טבח בתושבי הכפר והרגו כ־200 גברים בלתי חמושים.
לוחמי החטיבה, שהסיפור הזה נפל עליהם כרעם ביום בהיר יותר מ־50 שנה אחרי שהקימו את המדינה, התגייסו למלחמה במה שהם ראו כעלילה שקרית, וגררו את כץ לבית המשפט. זה היה נוקאאוט מפואר. כץ, שזכה לגיבוי מפלסטינים, מאנשי שמאל קיצוני ומסתם חובבי נכבה, נאלץ לחתום על נוסח התנצלות משפיל.
"בפרק העבודה העוסק בכפר טנטורה נכתב על ידי כי התמונה הכוללת העולה מתוך העדויות היא שחיילים מחטיבת אלכסנדרוני עסקו עוד במשך שעות אחדות לאחר סיום הקרב במצוד קטלני אחר גברים בוגרים על מנת להורגם, כאשר בסופו של היום היו בכפר לא פחות מ־200־250 גברים הרוגים, בנסיבות שבהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין. ברצוני להבהיר כי לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים, ברור לי מעל לכל ספק כי אין יסוד לטענה כי בוצע בטנטורה הרג של אנשים לאחר כניעת הכפר על ידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני או על ידי כוח אחר של היישוב העברי... לא התכוונתי לומר שהיה טבח בטנטורה, וגם כיום אני אומר שלא היה טבח בטנטורה... הנני מוצא לנכון להביע התנצלותי הכנה בפני לוחמי החטיבה, בפני משפחותיהם ובפני משפחת חללי החטיבה בכך שנתלו בהם האשמות שווא מסוג זה".
כץ עוד ניסה לחזור בו בהמשך מההתנצלות הזו, אבל בית המשפט העליון לא אפשר לו את זה. אוניברסיטת חיפה פסלה את העבודה שלו, שקודם להליך המשפטי העניקה לו ציון 97. זהותם של מי שהושיטו לו יד - פייסל חוסייני ותומך ה־BDS ד"ר אילן פפה - הבהיר הבהר היטב מה המוטיבציה שמאחורי כתיבת העבודה הזו.
"היינו בשוק", משחזר הניו, "איפה טבחנו? איזה טבחנו? אני זוכר היטב איך נהרג אברהם שוחט, שהיה לידי. הוא קיבל כדור בראש. כל 13 החללים שלנו שם קיבלו כדור בודד. היו שם שכירי חרב מוסלמים מארצות הבלקן. הוא היה מ"כ. אני לקחתי את הפיקוד במקומו, אבל לא יכולתי להסתדר עם התת־מקלע ברן, אז נשענתי עליו עם המרפק, כשהוא היה הרוג, נתתי חיפוי לכיוון הבית שממנו הצלף ירה, שלחתי שני חיילים ומי שהיה בבית חוסל. זה לא טבח ולא 250 חללים".
לפני קצת יותר משנה התעורר שוב הכל מחדש, כשההצגה "ההודאה" - "דרמה על זיכרון והכחשה של אירועי 1948" - עלתה על הבמה. ההצגה אומנם לא קובעת במפורש כי בטנטורה ביצעו חיילי צה"ל טבח, אבל משאירה באוויר ולא מפריכה את טענות הערבים בהקשר למה שאירע שם. "התחלנו להתעניין", נזכר הניו, "הגענו למוטי לרנר, שכתב את המחזה, התקשרנו אליו, נפגשנו איתו, והוא הזמין אותנו להצגה. התלבטנו. בסופו של דבר הגענו, שלושה לוחמים עם מקלות הליכה. אחד החברים גם התפרץ באמצע. הרגשנו שאנחנו מוכרחים לענות. זה הרי אנחנו. עלינו מדברים".
2
האומנות, ובמקרה של תדי כץ אף האקדמיה, היא דרך נהדרת לנסות להטמיע נרטיב של שקר. במאבק כמו זה שבינינו לבין האויב הערבי, כשהצידוק המוסרי הוא כלי נשק חשוב בקרב על התודעה, לשקר יש היכולת להכריע את המערכה, ולכל הפחות את הדרך שבה היא תיזכר ותשמש גם הלאה, הרבה אחרי סיומה.
אחד שניסה את דרך השקר הוא מוחמד בכרי, יוצר הסרט "ג'נין, ג'נין", שאולי לא במקרה קיבל הצעה ליטול חלק גם ב"ההודאה". בכרי נהנה להציג את עצמו כקורבן. "אני נרדף", אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנה, רגע לפני שניסח מחדש את תפיסת האמת והשקר שלו. "למי יש מונופול על האמת? איך אפשר לקבוע מה אמת ומה שקר בעדויות של אנשי מחנה ג'נין המוכים בהלם, בעקבות המתקפה הישראלית המסיבית בחומת מגן? איזו מהן סילוף ואיזו שקר, כשמדובר במחנה שנהרס על ידי בולדוזרים של הצבא, שנהרגו בו חפים מפשע, כולל ילדים ונשים, כמו שקרה בעזה וכמו שקורה כמעט בכל מבצע צבאי?".
בית המשפט נתן לשאלות הטובות הללו של בכרי תשובה פשוטה. אמת היא מה שטענו לוחמי צה"ל שהיו בג'נין. שקר הוא מה שהציג בכרי בסרטו. למי ששכח, רק מכיוון שאת השקר הזה חשוב להזכיר, הנה פירוט קצר שהביאו שופטי בית המשפט העליון: "בסרט ראיונות עם אנשים שונים. אחד מהם טוען כי טנק עלה על בחור פלסטיני שהלך בידיים מורמות. אחר טוען שהעמידו ילדים כגדר חיה ושאמרו לילדים לחצוב חורים בקירות ושאם לא יעשו כן, יירו בהם. לפעמים דפקו לילד את הראש בקיר ולפעמים ירו בילד. עד אחר מספר שהוציאו להורג מפגר ונכה, ושבולדוזר של הצבא גרף אדם שהיה בתוך בית. בעדות אחרת נטען, כי לאורך 30 מטר מצא העד עשר גופות במקום שלא טוהר על ידי חיילי צה"ל.
"עדה אחרת מעידה, שקשרו אדם בשם אבו ג'נדל ואחרי שקשרו אותו, ירו לו בלסת. מנהל בית החולים בג'נין מספר גם הוא על אבו ג'נדל וכן הוא מספר כי בית החולים הופגז ונהרס וכי צה"ל פגע במתכוון באספקת המים והחשמל של בית החולים. כן העיד כי צה"ל לא אפשר למכבי האש להגיע לבית החולים וכך גם לא אפשר לאמבולנסים להגיע. עד אחר העיד כי ירו בנשים. עד נוסף העיד כי בולדוזרים הרסו בתים על אנשים כשהאנשים ישנים וכי לא נשאר בניין אחד על תלו. עד אחר סיפר כי גנבו לו מתוך הבית 5,000 דינר שהוא חסך למימון טיפולים רפואיים... מסצינת הטנק יכול הצופה להתרשם כי משוריין של צה"ל דרס קבוצה של פלסטינים כפותים ששכבו חסרי ישע על הקרקע".
השורה התחתונה הייתה פשוטה וברורה: "בעניין בכרי, פורטו הממצאים והטענות המפריכים את הנאמר בסרט. כיום, לאחר שהטענות לגבי טבח בג'נין הופרכו גם על ידי גופים בינלאומיים, ונתברר המספר האמיתי של הרוגים בקרב הפלסטינים וכי חלק הארי מהם נמנה עם אלו שלחמו בחיילי צה"ל, דומה כי אין כיום מחלוקת של ממש כי מיטב הסרט כזבו. עוד נתברר כי אין מדובר בלשון הרע שמקורה ברשלנות ואי־דיוק, אלא בלשון הרע שבבסיסה חוסר תום לב ומגמה מכוונת לעיוות של הדברים... סיכומו של דבר, שענייננו בביטוי שקרי ציבורי, ביטוי שקרי שהוא אכן קונקרטי ועוצמתי במעשים החמורים שהוא מייחס לחיילי צה"ל, שפעלו במחנה הפליטים בג'נין".
הנה כי כן, במקרה של בכרי יצאה האמת לאור. אלא שחייבים להודות בצער כי בלא מעט מקרים הגרסה הטוענת כי לשקר אין רגליים, אינה יותר מאשר אגדה חינוכית לילדים. במציאות, לא פעם השקר הוא סוג של מרבה רגליים. תמיד יהיה מי שיקדם אותו. תמיד יהיה מי שידחף אותו. תמיד יהיה מי שישכנע שאנחנו שופטים אותו לא נכון. וכשמדובר בשקר שקשור לחיילי צה"ל, המישהו הזה בדרך כלל יהיה ישראלי.
3
הסרט המדובר ועטור הפרסים "פוקסטרוט", יכול להיספר בנקל כעוד נקודה על רצף היצירות שמעניקות מקום של כבוד לשקר, שבא לקדם את תפיסתו הפוליטית של יוצרו. אז נכון, זה לא סרט תעמולה מסוגו של "ג'נין ג'נין", אבל ההנחה הזו לא הופכת את הסיפור שהוא מספר למקום קרוב יותר אל המציאות.
ההתלהבות של כלי התקשורת, שראו בזכייתו בפסטיבל בוונציה משום "ניצחון לקולנוע הישראלי", הייתה שטות מוחלטת. הפרסים שבהם זכה הסרט הזה הם אולי ניצחון לשמוליק מעוז שיצר אותו, או לליאור אשכנזי שמככב בו, אבל לבטח לא יכולים להיחשב ניצחון לישראל, או ניצחון לעולם התרבות הישראלי.
זה סרט שמתאמץ להגחיך את צה"ל במקומות מסוימים, ללעוג לו במקומות אחרים, ולגרום לכך שייתפס כמכונת חיסול וטיוח מיומנת במקומות נוספים. כל מי שחי פה יודע שגם אם אפשר למתוח ביקורת על מה שעושה צבא ההגנה לישראל, הסצינה שבה יורים החיילים למוות בנוסעי רכב ערבי, ובסיוע הפיקוד הבכיר מביאים שופל, מרימים את המכונית, משליכים אותה לבור ומכסים אותה על המתים שבה במטרה להעלים ראיות, היא סצינת שקר, שאין בה דבר לבד מניסיון להבאיש את ריחם של צה"ל ושל המדינה שכך נראה צבאה.
כל מי שחי פה, יודע שהדרך שבה מוצג הצוות שבא לבשר למשפחה על נפילת בנה, כחבורה אטומה וחסרת רגשות, היא כזב. כל מי שראה איך מעוז מלעיג את הקצין הקר והמנוכר מהרבנות, זה שאחראי לעדכן את המשפחה בסידורי הלוויה, יודע שמדובר בהוצאת שם רע לשמה. ולא, איש לא יוכל לשכנע שהיחס הזה אל צה"ל, לא שווה כמה נקודות בדרך אל ההחלטה להעניק פרס כזה או אחר לסרטים ישראליים מהסוג הזה.
למעוז יש הסבר. "תפקידה של יצירה אינו לשקף את המציאות", אמר בראיון ל"הארץ", "אלא להביע אותה, להגזים אותה, להקצין אותה או לעוות אותה - וזה כדי להעביר מסר, כדי לעורר גירוי, כדי לפתוח דיון, לייצר דיאלוג". ייתכן שהוא צודק. ועדיין, כדי להישאר עם הרגליים על הקרקע, כדי להיות מחוברים למצפן שיודע להבחין בין אמת לשקר, חשוב להגיד שמה שכתב תדי כץ על טנטורה הוא שקר, ומה שצילם מוחמד בכרי ב"ג'נין ג'נין" הוא שקר, ומה שעשה שמוליק מעוז ב"פוקסטרוט" - ואלף פרסים לא יוכלו לשנות את זה - גם הם שקר.