נתניהו עשה רק נזק לחלומו על הקמת ציר אנטי־איראני במזה"ת

מכל השגיאות של ראש הממשלה, זו של החודש האחרון, כשבנימין נתניהו הצהיר על תמיכתו במדינה כורדית עצמאית, היא דוגמה לאיוולת חפוזה במיוחד. 

לטיפוס הזה הממלא את תפקיד ראש הממשלה יש מגע מידאס בהפוכה. כל מה שהוא נוגע בו מתחרבש, וכל מה שמתחרבש הוא מציג כניצחון. כשהוא כבר מצהיר משהו שנשמע נכון, כמו התמיכה בעצמאות כורדיסטן, הוא גורם נזק הן לכורדים והן למדינת ישראל. "ישראל תומכת במאמצים הלגיטימיים של העם הכורדי להשיג מדינה משלהם", הצהיר וצירף אליו כתנאי מסייע את אביגדור ליברמן, ולפתע גם שרת המשפטים איילת שקד מביעה תמיכה בעצמאות כורדיסטן, לאחר שסיימה להביע את תמיכתה בעצמאות בתי המשפט. 
 

שלא תהיה טעות, לכורדים מגיעה מדינה. לא פחות מאשר לפלסטינים או לאזרחי קוסובו, שזה עתה קיבלו את מדינתם אחרי שטף הדם ביוגוסלביה לשעבר. והנה מגיע בנימין (צ'רצ'יל) נתניהו ובמקום להצהיר על תמיכה בעצמאות פלסטין, שהיא הבעיה הבוערת שלנו, הוא מצהיר על תמיכה בעצמאות כורדיסטן בניגוד לשכל הישר ולהיגיון המדיני. ואם עושים כבר את ההשוואה, אזי לפלסטינים יש תמיכה בינלאומית נרחבת, ולכורדיסטן התנגדות מקיר לקיר, וכמו שישראל מבודדת בהתנגדותה להקמת מדינה פלסטינית כך היא מבודדת בתמיכתה בעצמאות כורדיסטן.
 

מכאן ואילך, שעשועי קונספירציה בניסיון להבין את פשר התמיכה העכשווית. נתניהו דוחף את רעיון עצמאות החבל הכורדי מאז גילה את איראן כאויב קיומי וכמכשיר פוליטי יעיל. הכורדים מבחינתו הם חלק מהציר האנטי־איראני. רק לפני שנתיים פנטז נתניהו (מי מכר לו את ההערכה שיש לדבר הזה היתכנות?) על הציר טורקיה־כורדיסטן־ישראל כנגד האיום האיראני. כבר ב־2014 הוא שלח את ליברמן לג'ון קרי כדי לספר לו כי "התפרקותה של עיראק מתרחשת לנגד עינינו, והקמת מדינה כורדית עצמאית היא עובדה מוגמרת".
 

בינתיים, כמו כל הערכות המצב של הצמד הזה, גם זו קורסת לנגד עינינו. משאל העם הכורדי גרם לטורקיה לאיים בניתוק צינור הנפט שלהם למערב, ובמקביל טורקיה ואיראן מריצות טנקים הלוך וחזור בגבולותיהן עם כורדיסטן. השלב הבא, אם מנהיג כורדיסטן מסעוד ברזאני לא יתעשת, הוא מצור אווירי ויבשתי במהלך משותף עם בשאר אסד בסוריה וממשלות עיראק ואיראן. לכורדים אין מוצא לים, והתוצאה תהיה טבעת חנק.
 

גם האמריקאים מתנגדים בחריפות למהלך העצמאות. תלישת כורדיסטן מעיראק תחייב את הרפובליקנים לענות על השאלה - מה לכל הרוחות גרמתם כאשר פלשתם לעיראק? גם פירקתם את מדינת החסות שלכם (עדיין), גם הולדתם את דאעש, גם סיבכתם את כל המזרח התיכון - והכל בגין טענות שווא על חומרים להשמדה המונית ותסכול על טראומת אסון התאומים. 

 

אין לי מושג מה גרם לברזאני להכריז עכשיו על משאל העם כמבוא לעצמאות. אני מקווה שכוחותינו לא מכרו לו את השטות הזאת. לפני שנה שוחח תא"ל במיל' צורי שגיא עם אישיות בכירה ביותר בממשל הכורדי הנוכחי, ושמע ממנה על הרעיון לקיים משאל עם. צורי שמע מברזאני כי ילך על משאל עם "כשיסתיים הקרב עם דאעש ואחרי הבחירות בארה"ב".

אני כולי תקווה שלא השיחה הזו גרמה לנתניהו לפנטז על תרומתו להקמת המדינה הכורדית, ואני עדיין תוהה מה פתאום קפץ לו הביבי והוא קשקש את הצהרת הנזק הזו. לא מדברים קודם עם האמריקאים? לא מנהלים הערכת מצב עם צה"ל? עם משרד החוץ? לעניות הערכתי הבלתי ממוסמכת, שום דבר מאלו לא קרה באורח פורמלי.
 

צלצלתי לשגיא (85), בירכתי אותו על עצמאות כורדיסטן וביררתי מתי הוא טס להקים את שגרירות ישראל בארביל. החלפנו צחוקים. הרעיון ששגיא, מושבניק מחוספס וצנחן של הגברדיה הרפולית, מנהל סמול טוק עם אשת השגריר האמריקאי על התכונות של הערבי המצוי, אמור להצהיל כל מי שמכיר אותו. אבל "הכל יכול לקרות במזרח התיכון", כמו ששגיא נוהג לומר.

באמצע שנות ה־60, כמג"ד צנחנים צעיר, הוא הקים, אימן והפעיל בשם מדינת ישראל את צבא הפשמרגה שהביס את צבא סדאם חוסיין. מוסטפא ברזאני, מנהיג הכורדים דאז, היה לו כאב. בנו מסעוד, כיום מנהיג הכורדים והאיש שמכוון לעצמאות, היה חניכו האישי, סגנו וחברו. עד היום.  
 

את שגיא מעסיק כיום העניין עצמו, כלומר איך מגיעים למערכת יחסים סדורה עם הכורדים ללא הכרזות שאין מאחוריהן כיסוי וגיבוי בינלאומי. "הכל תלוי באמריקאים", הוא אומר. אני מבשר לו שבבתי הנבחרים בוושינגטון מתארגן לובי למען הכרה בעצמאות כורדיסטן, והוא נשמע ממש שמח. אלא שהכל תלוי ביכולת הבייביסיטרים (ראש הלשכה הגנרל קלי מקמאסטר, מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס, מזכיר המדינה רקס טילרסון וראש הסגל ג'ון קלי) "להשתלט על הגנון בבית הלבן".

זו לפחות חוות דעתו הפומבית של בוב קורקר, רפובליקני שהוא גם ראש ועדת יחסי החוץ של הסנאט. האמריקאים מכנים אחד כמו דונלד טראמפ "loose cannon", תותח שהשתחרר על סיפון ספינה בים סוער והוא מנפץ כל מה שנקרה על דרכו. ביום טוב או רע הוא עשוי להשתחרר מהפלצור שהרביעייה הזו משליכה עליו, ולך דע. 
 

האינטרס העכשווי של ברזאני, לאחר הכרזת העצמאות והתגובות הזועמות, הוא לתקן את יחסיו עם איראן, טורקיה ועיראק. הוא תלוי בהן. ישראל? זה יהיה הזמן הנכון להעלות באוב את צלקות הטראומה שישראל גרמה לעם הכורדי ולמשפחת ברזאני. כמו לשאר עמי האזור, לכורדים יש פתיל קצר וזיכרון ארוך. כעשר שנים, בין אמצע שנות ה־60 וה־70, נמשך הרומן הישראלי־כורדי נגד סדאם חוסיין.

צורי שגיא היה שם. הרומן הסתיים באחת כאשר בהוראת ארה"ב והשאח האיראני נטשו חיילי צה"ל והמוסד את הכורדים, לאחר שהשאח הגיע להסדרים עם סדאם חוסיין. הישראלים נטשו, וסדאם חזר לתקוף את הכורדים. המולא מוסטפא ברזאני נמלט לאיראן, ובמטה המוסד גילו אמפתיה. 
 

"הייתה כאן בגידה", מסכים שגיא, "אבל ככה זה במזרח התיכון". עכשיו כותב אריה אלדד ("מעריב"): "לבנו עם הכורדים... יש לנו שותפות אינטרסים מוצקה". חפרתי ולא גיליתי שום אינטרס משותף. אני מניח שמישהו מכר לכורדים שנתניהו יהיה האיש שלהם בוושינגטון. כמו הצהרת התמיכה שלו בעצמאות העם הכורדי, גם זו כתובה על הקרח. 

בינתיים, כשהוא לכוד בסבך בעיות, נתניהו זקוק לכל פירור של ממלכתיות ביטחונית מסתערת. באחד מטקסי ראש השנה הוא העניק צל"שים לשישה לוחמות ולוחמים. הסיבה: "שישה מבצעים חשאיים שבוצעו לראשונה ברחבי העולם, גם במדינות אויב, ובשימוש טכנולוגיות ייחודיות שמפותחות בארגון". 

ברכות מקרב לב ובאמת. האנשים מצוינים, אני בטוח. סביבת העבודה המבצעית מעולה, ככה אומרים לי, הבעיה היא שאין לעובדות ולעובדים האלה קשר למדיניות המתעתעת של הממשלה.

אין לי מושג בביובים של אילו ארצות אויב אכזריות זחלו המצולשים ואילו טרוריסטים הם עצרו בגופם ממש. חבל שהם הפכו להיות ניצבים בתפאורה שבה התנאה בהישגיהם דווקא ראש הממשלה. אלף מבצעים חשאיים מוצלחים לא יכסו על סדרה של כישלונות מדיניים ביטחוניים גלויים לעין כל. 
 

יש כאן בעיה, אומנם זניחה, אולם בכל זאת בעיה: השותפות הלא בריאה בין ראש הממשלה לראש המוסד בתעלול יחצני פומבי. בדרך כלל, מדי חודש דצמבר, מעניק נשיא המדינה ראובן ריבלין את אות "מצטיין הנשיא" לעובדים שנבחרים על ידי ראש המוסד וראשי האגפים. עכשיו נדחף לשם נתניהו, והוא מבטיח שיחזור על טקס הענקת צל"שים לשישה מצטיינים מדי שנה (אלוהים אדירים, האיש הזה מתכנן להיות כאן גם בשנה הבאה?). למוסד אין בעיה למצוא שישה מצטיינים, כי יש שם מאות כאלה. ככה אומרים. לא בדקתי.
 

בטקס הענקת הצל"שים לאנשי המוסד נאמר כי: "בשנות כהונתו של רה"מ נתניהו גדל תקציב המוסד באופן דרמטי ומשמעותי, וכך גם היקף הפעילות המבצעית והשימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים". יוסי כהן החרה החזיק אחריו ודיבר על "סכנות מצד סוריה, חמאס, חיזבאללה, נשק מדויק, דאעש" - החבילה הרגילה, וכמובן איראן־איראן־איראן. זהו טקסט שהתחבר עם איומי ראש השנה של כל אגף ימין בממשלה. 
 

כדי להרגיע את עם ישראל שיגר צה"ל את תא"ל איציק תורג'מן ל"ידיעות אחרונות". "אין פה היום אויב שרוצה עימות איתנו", אמר תורג'מן, ובניגוד לכהן אפילו פירט: "אין אויב שרוצה עימות, ואני אומר זאת בצורה מוכחת". כהן אמר: "אנחנו מבצעים מאות ואלפי פעולות כל שנה". תורג'מן התריע: "אנחנו יכולים להיגרר למלחמה מתוך אי־רצון של שני הצדדים, ככה נגררנו לצוק איתן, ככה נגררנו לעופרת יצוקה, ככה נגררנו לעמוד ענן, וזה יכול להתחיל ממשהו שלא תלוי באף אחד משני הצדדים". 
 

בחזרה לטקס הצל"שים: מובן שכל צל"ש כבודו במקומו מונח ומדובר באנשים טובים ומסורים, אבל מעבר לתעלולי חסמבה יש מדיניות בשטח, והיא צריכה להיבחן בנפרד. כך גם הסיפורים על נפלאות הקשרים של המוסד עם בכירי משטרים בעולם ועם שירותי ביון זרים. בייחוד עם ה־CIA. השורה התחתונה היא שכל הקשרים האלה לא קידמו במילימטר את מדיניות הממשלה עצמה.

בעניין האיראני, למשל. המאמץ המוסדי נגד איראן לא רק שלא מנע את הסכם הגרעין - הוא גם הפך את מדינת ישראל וממשל טראמפ לברית המצורעים במאבקם חסר התכלית נגד ההסכם. בקיצור, כמו שאומר צורי: איפה שיש צל"שים, תחפש את הבלגן.