לעולם אל תפגשי את גיבורי הילדות שלך, אמר לי פעם סבא שלי, שהיה איש חכם מאוד וקשוח. קשוח לא במובן התל־אביבי המתיש, כזה שמתאהב במצלול של שמות תואר ונצמד אליהם עד שהם נופחים את נשמתם: משקה קשוח, מסלול קשוח, ג’וב קשוח. זה אפילו מעורר בי סלידה. קשוח, כמו שנדרש מהעולים ממרוקו להיות כשקיבלו אותם כאן במטחי כבוד של די־די־טי.
לימים העזתי לשאול אותו למה הוא מתכוון במשפט הזה. סבא שלי סיפר לי שכשעלה ממרוקו, עצר במחנה מעבר, שם התחבר עם בחור צעיר שדיבר בשפתו. שפתו לא רק במובן המילולי והאטימולוגי, שפה ממש. הם היו מסתכלים זה לזה בעיניים ופורצים בצחוק, או מתרגזים יחד, או משלימים משפטים אחד לשני. שפת הלב שלהם הייתה משותפת. אחר כך המשיכו לארץ ישראל, וכל אחד הלך לדרכו.
לא יודעת כמה זמן חלקו שם במחנה המעבר. יודעת שמספיק בשביל שהחבר ההוא יהפוך לזיכרון מתוק ולכתף דמיונית להניח עליה את הראש. כל אחד הקים בית ומשפחה, כל אחד התמקם במקומו הוא. בחלום של סבא שלי הייתה ירושלים שאליה ערגו גם הוריו. החלום של החבר היה לכבוש את העולם. הוא הצליח.
יום אחד סבא שלי הגיע נרגש למופע חגיגי. בתום המופע חיכה מאחורי הקלעים לחבר הזה שלו, זה שדיבר איתו את אותה שפת הלב. הוא חיכה בציפייה ובהתרגשות, וכשהסתיימה ההופעה והחבר ירד מן הבמה ועבר אל אחור הקלעים, סבא שלי עמד מולו נרגש. אבל החבר הזה היה כבר כוכב גדול, עם להיטים בכל העולם ועדת מעריצים. את סבא שלי הוא זיהה, אבל היה לו משהו אחר להזין חוץ מאת שפת הלב שלהם. סבא שלי הגיע הביתה שמוט כתפיים וזמזם בעצבות את “שלום לבן דודי”. אחר כך נעלמו כל הקלטות של החבר הזה מהבית ומעתה ואילך שמו לא הוזכר. זהו. לעולם אל תפגשי בגיבורי הילדות שלך, נהג לומר.
ואולי זו הסיבה לכך, שכאשר חברתי הקרובה ל’, שהיא יפה כמו הנסיכה הקסומה, חכמה כמו שדה ורקדנית מחוננת, סיפרה לי שזמר מפורסם אחד שהיינו שומעות את שיריו יחד באדיקות, העז במהלך מופע משותף שלהם לנסות להתעסק איתה, לא לגמרי הייתי מופתעת. זה העציב אותי, זה אכזב אותי, אבל כבר אז, בגיל 19, הבנתי שעוד גיבור ילדות נפל שדוד לרגלי האגו והצרכים הבהמיים שלו. שוב הפקולטה הייצרית גברה על השכלית.
היא אומנם הייתה רקדנית דקת גו ומלאת חן, אבל ההורים שלה הבינו היטב שילדה יפה כזו לא שולחים לבד ליער עם הזאבים. בגיל צעיר מאוד שלחו אותה ללמוד טאקוונדו, והיא אכן קטפה את אליפות הארץ ומקום חמישי באליפות הפתוחה אירופה. כשהגיבור שלנו שלח אליה ידיים, היא שלחה לו רגל מיומנת לפרצוף וסגרה איתו חשבון. היא נופפה לעברו באצבע המורה ואמרה לו: שלא תעז יותר. בטאקוונדית שוטפת אומרים: “אושינסול בלי קיאפ”.
אחרי שנים ארוכות, פגשתי את גיבור הילדות שלי. זה קרה אחרי שנרקמו בינינו יחסי עבודה ויחסי אמון טובים, כך חשבתי. העידן הזה, שמאפשר התקרבות לכל אחד בלי להיפגש פנים אל פנים, יכול לתעתע. ניפגש לקפה, נעניתי בשמחה. נפגשנו בבית קפה, לפני ישיבת מערכת בעיתון. היה לי זמן קצוב. דיברנו כמו ששני אנשים בוגרים מדברים. האחד בוגר מאוד, שלא לומר חתיאר, השנייה כבר אמא לילדים, מקריאה להם באושר מיצירותיו. הייתה יופי של שיחה. שנינו היינו פעילים בה במידה דומה. שיח על מוצא, על ספרים, על מקורות ועל החיים בכלל. פגשתי את גיבור הילדות שלי והנה, סבא שלי יכול היה להתבונן מלמעלה ולומר: וואלה, יש גם גיבורי ילדות טובים.
אלא שאז הוא ליווה אותי למונית, ובין עצים בתוך שדרה הצמיד את פניו לפניי. “נשקיני על שפתיי”, אמר. מיד התעשתי ועניתי לו שמה פתאום, ואיך הוא מעז, ושיתבייש, ושלא יעז לעשות את זה לאף אחת אחרת לעולם, וקינחתי באגרוף באף הבולבוסי שלו. כלומר כך רציתי, כי מה שבאמת קרה היה שונה לגמרי. השתנקתי. הצבע זלג לי מהפנים. כל תא שלי נפגע מהעלבון הצורב. גיבור הילדות שלי התרסק לי לרסיסים. המונית הגיעה, נבלעתי בתוכה ואמרתי לעצמי שסבים בדרך כלל צודקים.