ח"כ איילת נחמיאס ורבין: "יצחק רבין היה המצפן שלי"

 איילת נחמיאס ורבין (47), חברת כנסת מטעם המחנה הציוני, מספרת על התחנות המרכזיות בחייה 

 

"הזיכרון הראשון בחיי הוא האזעקה של מלחמת יום הכיפורים. הייתי בת 3 ואני זוכרת את הרדיו של הוריי, הטרנזיסטור הכחול, את אבי לוקח אותי על הכתפיים ואותנו יורדים מהר למקלט. אחר כך אבי נעלם לתקופה ארוכה לרמת הגולן. כשחזר, לא זיהיתי אותו. הוא תמיד דיבר על  הרגע הזה כאחת הסיטואציות הקשות שנרשמו לו בתודעה, הוא חיכה לראות אותי ואני לא זיהיתי אותו מכיוון שהוא היה עם זקן והמשקפיים שלו נשברו.

זו אחת מהשלכות המלחמה שאף פעם לא חושבים עליהן, עד כמה הן נחרטות בזיכרון. כשנולדו ילדיי, ב־2006 וב־2011, קיוויתי שהזיכרון הראשון בחייהם לא יהיה צליל אזעקה. בסופו של דבר, עם בני הבכור חווינו את עמוד ענן ועם התאומים את צוק איתן, כשהיו גם הם בני 3". 

 

 
 

"במידה מסוימת, קפה תמר הוא זה שהגדיר אותי כאדם פוליטי. גדלתי ליד כותבים ופוליטיקאים, הסתובבתי בין שולחנות שהיו בעצם פרלמנטים. אני זוכרת את חנה זמר ואברהם מלמד מהמפד”ל וכמובן את כל חברי הכנסת של מפלגת העבודה. אני זוכרת גם את גדעון סער - כי לו היה מותר. מי שסבתא שלי אהבה הורשה להיכנס, לא משנה מה דעותיו. את גדעון היא אהבה.

סבתי נפטרה ב־2015, וכשסגרנו את הקפה זה היה אירוע מאוד קשה. הייתי בת 45 ולא הכרתי את חיי ללא המקום, שאליו הייתי מגיעה בחופשות עם סבתא, משכימה איתה קום בשש בבוקר וחוזרת הביתה עם הסגירה בשמונה בערב. היא הייתה דמות מלאת השראה. אני זוכרת שבימים של פיגועים היו לה מצבי רוח נוראיים והיא הייתה מגיעה בבוקר לקפה ושורקת. גם הילדים שלי תמיד עברו בקפה, זה היה חלק מאוד משמעותי בחיי כולנו". 

  

"בגיל 17 נסעתי במסגרת משלחת נוער של משרד החוץ לאמריקה לתקופה של חודשיים. זה היה בשנת 87', בתחילת האינתיפאדה הראשונה ושתי דקות אחרי שתפסו את פולארד. אני זוכרת את עצמי, תיכוניסטית שמדברת במשך 11 שעות ביממה על ישראל, מנסה להסביר לזרים את המדינה שלי, להראות להם שלא הכל פה חול וגמלים. זה היה מאוד מאתגר. זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה פגשתי את נתניהו, שהיה אז שגריר באו”ם. אני חושבת שהנסיעה הזו חיזקה אצלי את היחס למדינה ועשתה לי סדר בראש בהבנה מה זה להיות ציונית וישראלית". 

  

יצחק רבין 
 

"פעמים רבות שומעים אותי בכנסת מספרת שאבי אליעזר, שהיה תעשיין שהצביע מפ”ם, היה המצפון שלי ויצחק רבין היה המצפן שלי. בגיל 21 התחלתי לעבוד עם רבין בפריימריז בשנת 1991, ובגיל 22 כבר נכנסתי למשרד ראש הממשלה כעוזרת ליועץ המשפטי, משהו שבזמנו נראה לי כמהלך טבעי מאוד, אבל היום אני מבינה שזה לא מובן מאליו. תמיד חשבו שאני המאבטחת. בעבודה לצד רבין למדתי סדרי עדיפויות לאומיים, למדתי מה זה מצפון חברתי, איך מדברים עם אנשים.

היה שם משהו מאוד אנושי, ששם דגש על שוויון הזדמנויות וצמצום פערים. הרבה פעמים מדברים על המורשת המדינית של רבין, שהיא משמעותית, אבל מה שנטמע בי זו המורשת החברתית. לקח לי 20 שנה אחרי הרצח להיכנס לכנסת וזו הייתה סגירת המעגל הגדולה שלי. ביום השנה שעברה לרצח, יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין סגר לי מעגל ונאמתי מעל במת הכנסת. זה היה רגע מכונן בקיום שלי כאדם פוליטי וגם כבן אדם. מאוד אהבתי אותו".

 

"בעיקר הילד הבכור, יונתן המכונה 'יונה', שנהיה סלב מאז הסרט הדוקומנטרי 'אמא במשרה מלאה' שבו השתתפנו. הוא ילד שנולד איש. היה לי מאוד קשה אחר כך להביא ילדים לעולם. הייתי בטיפולי הפריה במשך עשר שנים, עד שבסופו של דבר ילדתי את התאומים ארבעה ימים לפני יום הולדתי ה־41. אסף ועלמה שמם, הם בני 6 והם אושר אדיר". 

  

"אבי, אליעזר, שהיה תעשיין שהקים מאפס מפעל בתחום ההשקיה, נפטר לפני כעשור. הוא מאוד רצה שאלך לפוליטיקה ולצערי לא זכה לראות אותי נכנסת לכנסת. לא אשכח אף פעם שב־2006 הייתי בהריון עם יונתן ובדצמבר היו פריימריז פתאומיים. אבא שלי התקשר אלי ואמר: 'תרוצי, אני אהיה הנהג שלך'. מאוד היה לו חשוב שארוץ לכנסת.

היום אני במעין סגירת מעגל משמעותית עבורי: אני משמשת כיו”ר השדולה למען התעשייה הישראלית, ועושה הרבה דברים שקשורים למה שגדלתי עליהם בבית. אחי מנהל את החברה המשפחתית שלנו, שעמדתי בראשה עד שנכנסתי לכנסת. אני מאוד גאה בכך שאני באה מבית של תעשייה. תעשייה זו עשייה”.

"אפשר לכנות זאת כמפגש הפסגה בין מחנה רבין למחנה פרס. בעלי ואני הכרנו כשהוא עבד עם פרס בארגון מנהיגים צעירים במזרח התיכון, שאותו יזם, וכמו כן  שימש במשך כמה שנים כיועץ של פרס. אני תמיד אומרת בצחוק שאפשר לומר שהדבר הכי טוב שיצא מתהליך השלום הם שלושת הילדים שלנו, לפחות בשלב זה. עברי הוא הרוח מתחת לכנפיים שלי, ובן אדם נדיר עם מצפון חברתי מדהים, שהיה גם מאוד מחובר לאבא שלי".

  

"תחנה מאוד משמעותית בחיי.  האמת, לקח לי זמן להגדיר מה מדריך אותי בעבודה בכנסת, אבל בשנה האחרונה אני רואה את זה הרבה יותר בבירור: אני קוראת לזה שיטתיות, עקביות ולא לשכוח מי שלח אותי. אני מסבירה את זה גם ליועצים שלי וככה אני מרגישה. אני מטפלת הרבה פעמים בדברים בצורה לא פרלמנטרית, בין אם זה ליווי הילדים של המחלקה ההמטו־אונקולוגית בהדסה ובנושאים נוספים שצריך בהם הרבה אורך רוח ולאו דווקא מאפיינים עבודה שוטפת של חבר כנסת.

אני מנסה לפעול לא רק בתחום החקיקה. אומנם חקיקה היא רכיב אחד משמעותי בעבודתו של חבר כנסת, אבל יש המון דברים אחרים שאנחנו יכולים להשפיע בהם בצורה מדהימה אם אנחנו עקביים איתם ומתמידים בהם. אף שהכנסת ה־20 מאוד מאתגרת מבחינה פרלמנטרית, אני מאוד אוהבת את הבית הזה ומודה לציבור שמעסיק אותי".

  

"בפעם הראשונה שמוניתי להיות חברת דירקטוריון הייתי בת 29, אחר כך כיו"ר משותף של ארגון הדירקטוריות הבינלאומי בישראל הבנתי אולי בפעם הראשונה מה זה להיות אישה אחת לבד בשולחן קבלת ההחלטות. זה מאוד השפיע על הדרך שבה אני רואה פמיניזם פעיל, וזה כמובן גורם לי לעזור תמיד לנשים יותר מוחלשות.

אנחנו תמיד עומדות על כתפיים של נשים לפנינו, ואני כל הזמן חושבת איך עוד אפשר לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו. מדובר בתהליך מתמשך. אני מניחה שזו עוד אחת הסיבות לכך שהחלטתי לחשוף את עצמי בסרט: להראות את עצמי בלי פילטרים ולא להסתיר את המחיר שצריך לשלם ואת המורכבות שכולנו מתמודדות איתה כנשים".

  

"מצד אחד, אני אשכנזייה מנהלל (ורבין היא נינה לאחד משבעת מייסדי נהלל, מיכאל קרסיק - ט”ל), ומצד שני, של אבי, אני סלוניקאית (סבה וסבתה עלו ארצה מסלוניקי ב־ 1933 - ט”ל). אני מחוברת למטבח הסלוניקאי בכל רמ”ח איבריי, אני מבשלת הרבה וזה יכול לקרות גם בחמש וחצי בבוקר וגם אחרי יום עבודה עמוס. זה כמובן מלווה במוזיקה יוונית ובמטעמים. זה המקום שאני אוהבת לבלות בו עם ילדיי.

בכנסת סגרתי מעגל נוסף כיו”ר אגודת הידידות של ישראל ויוון. אני נוסעת לשם מדי פעם, ובפעם האחרונה שביקרתי בסלוניקי בנסיעה רשמית עם יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין זכיתי לראות את כל המסמכים על משפחתי. חני נחמיאס אגב, היא בת דודתי. אני הלכתי לכנסת כי אני לא יכולה לשיר כמוה, אבל אין ספק שהמוזיקה הזו וההוויה הסלוניקאית טבועה אצל כולנו בדנ"א".