הפור נפל. מהיום ארוסתי ואנוכי עובדים יחד. בעקבות שינויי פרסונל היא עורכת את התוכנית ואני מגיש. בהתאם לזאת, אם הסחורה שנייצר תהיה ראויה ומצוינת - פנו אלי במחמאות. והיה ומדובר במשהו איום ונורא - האשימו אותה. חס ושלום. מלח מים.
בעניין המקצועי יש לי תחושה טובה. הרשו לי להתחנף, להתגאות ולומר שמדובר בתותחית. במישור האישי, אנחנו מעט מתוחים מהליהוק החדש. שנינו מכורי משרה, פרפקציוניסטים וכסחנים שלא אוהבים לסגת. איך נעשה את זה בלי לפוצץ את הקשר? האם עלי לוותר ולהתפטר? ומה אם היא תעצבן אותי, תאשים אותי בתוצאה גרועה ובהימנעות עקבית משטיפת כלים והזנחת דירתנו? כיצד אגיב כשבאמצע ישיבת מערכת תצעק שאיני מתקלח די, למה לא הספקתי לסיים את מטלת הקניות ושאני מזניח את הזוגיות? צרה צרורה.
מצד שני, למה להיות פסימי? מדובר בברכה. ככל שאני חושב על זה, זכינו. אסביר בסיוע סיפור קצר עם משל ונמשל בסגנון יוסי אלפי: תחילת המעשייה בחניון. השבוע ישבתי ברכב ההפקה שדמם בתום יום צילומים מפרך ושקעתי בטרדות ובקיטורים קבועים שקוראי הטור מכירים היטב: מדוע הפסדתי כסף לנוכל? למה ההוא הצליח יותר ממני? איך לעזאזל נפטרים מהצרבת הנוראית שהגיעה במהירות מדאיגה אחרי הג'חנון שאכלתי? וכיצד ידע שמעון ריקלין להשקיע בביטקוין בעוד אני בחרתי לשים הון עתק על הלירה הטורקית?
כשראשי כבד ומובס, משכתי את הידית כדי לצאת לאוויר העולם. לפתע "טראחחחח". משום מקום זינקה מסחרית קטנה וקטפה את הדלת של רכב ההפקה שפתחתי. לגבי המונח "רכב הפקה", שלא ייצאו לכם העיניים. אין מדובר במרצדס עם אורות מיוחדים בסגנון אייל גולן, בר פנימי מסתורי ומערכת שמע מרסקת אוזניים, להפך. בדרך כלל התואר הזה גורר אחריו מודל מוטורי ייחודי, שבעת הרכבתו היצרן החסכן נמנע מלהכניס מתלים וקפיצים, וכל נסיעה בו היא טלטול שבמהלכו הנוסע יכול למצוא את ראשו וישבנו נחבטים במידה שווה.
בשעת התאונה ישב לידי הצלם המסור שלנו, שהוא גם בחור מוכשר וגם אדם שהפך עם השנים לפסיכולוג בעל כורחו ולמוקד החירום לחפירות שלי. הוא הגיב בקור רוח ולא התרגש מהאדון שהחל לספר מעשיות על כך שנהג כחנה בבלי אחרי שמרח לנו את הפורד פוקוס. נפעמתי מהתגובה המאופקת והתחלתי לחשב את השעות המשותפות שלנו. מסקנה: אני מבלה איתו יותר מאשר עם ארוסתי, הורי וחברי. יותר מאשר עם כל אדם אחר בחיי.
במציאות הקיום והכורח שנכפו עלינו, אנו שוהים זמן רב עם פרסונות שמעולם לא בחרנו. למזלי הטוב הצלם המדובר הוא בחור לעניין, נעים וסבלני. אבל חשבו לרגע כמה פעמים מצאתם את עצמכם תקועים ימים ויובלות עם טיפוסים איומים, מרושעים, בריונים או סתם אהבלים למות. ואין ספק שהמקום שבו נרשמים השיאים במישור הזה הוא צבאנו. צה"ל הוקם למען הגנת המולדת וכן לצורך תקיעתם יחד לפרקי זמן ממושכים של בני אנוש שאין ביניהם כל קשר. יישום המוני ליצירתו של סארטר. אני מכיר את זה היטב ומקרוב.
בזמן הסדיר נשלחתי לטחון שמירות על גבול לבנון ונקלעתי לאמבוש מהסוג הנ"ל. אי־אז בשנות ה־90 של המאה הקודמת זה היה נהוג. דרשו מחיילים לאבטח שממות קפואות בעמדות שלא היה בהן דבר. במקרה שלי היו שם זמזם חלוד וגירלנדה. שותפי למשימה, שנשלח היישר מהמפקדה, היה גבר לא צעיר שעלה לארץ זמן לא רב לפני גיוסו. כשנפגשנו הגיע מצויד בעברית רצוצה, ברובֶה מתפרק מסוג גליל שהרתעתו הייתה נעוצה בעובדה שהוא עלול לגרום לטטנוס לגורמים עוינים, ובכמות בלתי מתכלה של קבנוסים שנהג לצלות על מדורה קטנה שהצית בתדירות. עם האדם הזה נגזר עלי להעביר שבועיים בשלג הצפוני של פברואר.
האדון אומנם התקשה לתקשר בשפת הקודש, אבל פיתח יכולת מרשימה להחמיץ את שעת ההחלפה שלי בעמדת השמירה. באופן קבוע פספס שוב ושוב את הרגע המיוחל שבו נקרא על פי הפרוטוקול להגיע כדי למלא את חלקו בהגנה על המולדת והגירלנדה. ההברזה הקבועה תקעה אותי עמוק־עמוק בעמדה. הרבה מעבר לאורכי זמן סבירים. בשל כך כעסתי עליו ונמנעתי מלשוחח איתו. הוא מצדו לא התרגש. כשכן דיברנו, נהג לחזור על ההברה האחרונה שלי באטיות ולתבל את הפעולה במבט משועשע שבקע ממשקפיים עבים שהרכיב.
"תבוא להחליף אותי שוב בשתיים עשרה?".
"בשתיים עשרה".
"אפשר ברבע ל...?".
"ברבע ל...", סיכם בטון שאין לו התחלה, אמצע, סוף ומשמעות, אבל הטריף את הדעת.
בחלוף 14 ימים הלכנו כל אחד לדרכו. נשמתי לרווחה כשנעלם באופק וקינחתי בקללה. שלושה שבועות מאוחר יותר נשלחתי שוב למשימה דומה. בסיבוב הבא הוצמדתי בנגב לשיבר לא תקין. בלילות הידיים התפוררו מהקור, וביום השמש ייבשה וסדקה. גם הפעם היה לי פרטנר רע שתפר אותי מכל כיוון. 25 שנה אחרי כן נראה שסוף־סוף המזל השתנה. אני נדרש לבלות שעות ארוכות עם אדם שאני מאוד אוהב. אפילו אקבל על זה כסף. אין על מה להתלונן.