בימים אלה מתנהלת מערכה רגישה ומסוכנת בין ישראל לבין איראן. לראשונה זה 40 שנה טהרן מייצרת חזית ישירה בינם לבינינו. עד כה היא התמקדה במודל ייחודי שבו להם היה גבול איתנו בלי שלנו יהיה גבול איתם, זאת באמצעות הפעלת גופים נתמכים שאיראן מממנת, מנחה, מחמשת ומפעילה, כמו חיזבאללה בצפון וחמאס והג'יהאד האסלאמי בדרום.
ביקורו של רמטכ"ל צבא איראן בדמשק, עמידתו לצד הרמטכ"ל הסורי והאמירה שלו שישראל לא יכולה לעשות עוד כרצונה היא קריאת תיגר וקריאת כיוון: איראן רוצה להתבסס עם כוחות צבאיים, מפעלי נשק ומערך התקפי בסוריה. היא השיגה דריסת רגל בברכתם של הרוסים, שניצלו את חולשת ארה"ב, והיא לא מתכוונת להוציא אותה.
איראן מייצרת מציאות ביטחונית חדשה לישראל בצפון, וזה מה שעומד בבסיס הפעילות של ישראל ברמה הצבאית והמדינית. האיום המתגבש הוא הזרז למהלך המדיני הכי משמעותי בעיני ראש הממשלה בנימין נתניהו: לנסות לעצב בדיעבד עסקה חדשה עם איראן, במקום זאת שהיה צריך לייצר לפני שנתיים.
העסקה הבסיסית פשוטה: ארה"ב תישאר מחויבת להסכם הגרעין, בתנאי שיוחמר בפועל הפיקוח על מתקני הגרעין ובמקביל ייווצר לחץ להכללת מרכיבים נוספים שנשארו מחוץ להסכם. המסר לשותפים האירופים של ארה"ב הוא זה: תתמכו בריסון איראן ותקבלו ריסון של דונלד טראמפ.
הסיכוי לעסקה כזאת הוא קטן, אבל דבריו של נשיא ארה"ב יצרו הזדמנות. ראשית, הם ערערו את היציבות הכלכלית היחסית של איראן. ובכלכלה לא דרוש יותר מצל קטן של אי־ודאות כדי לערער את היציבות. חוץ מזה הם יצרו לוח זמנים: חודשיים של דיון בקונגרס שבסופם צריכה להתקבל החלטה על תיקון, שינוי או ביטול ההסכם מצד ארה"ב.
ישראל היא כמובן לא צד בעניין, אלא על תקן יועץ בעל עניין שאין לו זכות הצבעה. העיקרון הוצג על ידי נתניהו בנאום המדובר בפני שני בתי הקונגרס שנחשב כמעשה חריג ומתריס כלפי ארה"ב. נתניהו אמר אז: "אנחנו יכולים להתעקש על כך שהמגבלות על תוכנית הגרעין האיראנית לא יוסרו כל עוד איראן ממשיכה בתוקפנותה באזור ובעולם. לפני הסרת המגבלות הללו על העולם לתבוע מאיראן לעשות שלושה דברים: להפסיק את תוקפנותה נגד שכנותיה במזרח התיכון, להפסיק לתמוך בטרור ברחבי העולם, ולהפסיק לאיים בהשמדת המדינה שלי".
זה מה שנתניהו אמר אז, ועכשיו ברור שאיראן עשתה את ההפך: היא הגבירה את מעורבותה בטרור, בערעור משטרים, בייצור נשק ובפיתוח טילים בליסטיים. המהלך הישראלי כעת הוא לעודד הטלת סנקציות אמריקאיות שיכוונו נגד פיתוח הטילים והתמיכה בטרור, כדי להניע את איראן להגיע להסכמים, הבנות או ריסון עצמי בנושאים אלה על מנת לשמר את הסכם הגרעין ואת הפתיחות הכלכלית.
לא יהיה קשה לשכנע את האירופים בנושא זה, כי הוא מטריד גם אותם. הצרפתים והאנגלים לא הבינו במהלך המשא ומתן את הפשרנות האמריקאית של
ג'ון קרי וברק אובמה, ולא יהיה קשה לגייס אותם למהלך. נתניהו חייב לצעוק נגד הסכם הגרעין, גם אם יש לא מעט קולות בתוך המערכת שאומרים שכדאי לשמר אותו. השאלה היא באילו תנאים.
חבל על הזמן
שנה אחרי שנחתם הסכם הגרעין נערך כנס "בימת מודיעין" של המרכז למורשת המודיעין וכתב העת הביטחוני "ישראל דיפנס". בכנס אמר האלוף (במיל') נמרוד שפר, לשעבר ראש אגף התכנון את הדברים הבאים: "הראייה הישראלית הרשמית על ההסכם היא כמובן שלילית, אבל הראייה שלי, שלא מייצגת רשמית את הראייה של ישראל, היא שההסכם טוב לנו. ההסכם הזה מבחינת ישראל קונה לה הרבה זמן, והשאלה האמיתית היא מה אנחנו עושים
בזמן הזה. שנה יכולה להיות הרבה או מעט זמן, תלוי מה עושים בה.
"איראן היא מעצמה לא רק בנושא הגרעין. אפילו בעשור של סנקציות כל כך חמורות היא הצליחה להיות חברה במועדון החלל המצומצם. היא משגרת
לוויינים לחלל, קצב ההתקדמות שלה מהיר משלנו בשיגור לחלל, וזה עוד בעשור קשה מאוד מבחינה כלכלית. מספר הסטודנטים בפקולטות להנדסה ומדעים באיראן גדל בעשור האחרון יותר ממספר הסטודנטים בישראל ב־30 השנים האחרונות באותם המקצועות. אנחנו צריכים להיות מאוד צנועים בשאיפות שלנו כשאנחנו מדברים על סיכול התוכנית. את הידע אי אפשר להשמיד.
"הפרת הסכם היא דבר מאוד טריקי וחמקמק. ברור שאם מחר יבנו עוד 20 אלף צנטריפוגות זה יהווה הפרת הסכם בוטה, אז הם ישימו 5,060 צנטריפוגות במקום 5,000, זו הפרת הסכם? כן, אבל מה יעשו? ייצאו למלחמת עולם? הבנק הלאומי יפסיק לתת להם כסף? ינתקו אותם ממערכת הסליקה הבינלאומית? כנראה שלא. הפרת ההסכם תזחל, היא לא תהיה מונחת לפני כולנו.
"מה ישראל צריכה לעשות? קודם כל, אנחנו צריכים לדעת מה קורה בתוכנית הגרעין האיראנית בכל נקודת זמן, ללא תלות בסבא"א, אנחנו צריכים מערכת ניטור רובוסטית. השלב השני הוא תהליך קבלת ההחלטות: אנחנו צריכים לפתח מערכת קבלת החלטות מסודרת, מי שותפים להחלטה, במי ומה צריך להתחשב וכו'. השלב השלישי הוא כלי העבודה שיאפשרו לנו לפעול כנגד תוכנית גרעין״.
שפר חושף בדברים אלה את הבעיה העיקרית: איראן נמצאת מבחינת הידע בנקודת אל־חזור, לכן ישראל מתמקדת ביכולת הפיזית שהיא בעייתית לא פחות. נתניהו דיבר על זה בנאום בקונגרס: "ידע גרעיני בלי תשתית גרעינית לא שווה הרבה... בלי אלפי צנטריפוגות, טונות של אורניום מועשר או מתקני מים כבדים, איראן אינה יכולה לייצר פצצות גרעין. ניתן להסיג לאחור את תוכנית הגרעין האיראנית הרבה מעבר להצעה הנוכחית באמצעות התעקשות על עסקה טובה יותר והמשך הפעלת הלחץ על משטר שהוא פגיע ביותר, בייחוד לאור הצניחה האחרונה במחירי הנפט".
נתניהו חשב שעוד לחץ היה עובד. לא בטוח שהוא צדק. האמריקאים חשבו שעוד לחץ היה גורם לאיראנים לברוח מהחדר. הם אמרו שנתניהו חכם ובעיקר נועז במתן עצות להסכמים בינלאומיים יחסית למנהיג שמעולם לא הצליח להגיע להסכם בינלאומי שנוי במחלוקת.
מה שמעניין כעת הוא שאלת הזמן. מה עושים בזמן שקנה ההסכם. המהלך המדיני של ישראל להביא למגבלות על פעילות איראן בתחומי הטרור והטילים הוא מהלך בכיוון הנכון, גם אם הסיכויים להצלחתו לא גדולים. במקביל צריך לומר בניתוח קר ואכזרי שהתפתחות זירה איראנית בסוריה יכולה להפוך לזרז לעימות צבאי כולל.
דמיינו את התקיפה של חיל האוויר בסוריה השבוע. דמיינו שהטילים שנורו היו פוגעים במטוסים וטייס ישראלי היה נופל בשבי הסורי. האם ישראל הייתה יוצאת למלחמה? האם תקיפת נגד מול הכוחות האיראניים לא הייתה הופכת לעימות כולל? האם זה לא היה נותן בידי ארה"ב את העילה לצאת למערכה צבאית נגד איראן, שבמסגרתה יש אפשרות "לתקן" את הסכם הגרעין בפיצוץ בפורדו, תקיפה על המעבדות בנתנז ואולי באופן מרחיק לכת פגיעה קשה במשטר האיראני שהיה יכול להוביל לחילופי שלטון? זו רק אפשרות. היא תגבה מאיתנו מחיר כבד, אבל חייבים להתכונן גם אליה.