השבוע פורסם שראש הממשלה בנימין נתניהו מקדם חוק שמטרתו לסגור עמותות הפועלות להעמיד את חיילי צה"ל לדין בינלאומי. כל עניינם של ארגונים כאלה, הממומנים ברובם על ידי מדינות זרות, אינו להפוך את צה"ל למוסרי יותר. כי אם כך היה, הם היו פועלים בתוך ישראל ומעבירים לצה"ל שמות של חיילים שסרחו. והרי ברור שצה"ל, גם ביחס לכל צבא אחר בעולם וכמובן ביחס לאויבינו, הוא צבא ערכי, שקול ומוסרי.
אז מה מניע את אותם ארגונים? להוציא את דיבתה של ישראל רעה (כאותם מרגלים שרצו לשוב למצרים). הם החליטו שסיבת הסכסוך של הערבים איתנו היא "הכיבוש", ומכיוון שלא הצליחו לשכנע את אזרחי מדינת ישראל שאם רק ניפרד מהפלסטינים יפרוץ פה השלום, הם מגייסים מדינות זרות לתמוך בהכפשת המדינה וחייליה.
איך עושים זאת? הנה דוגמה: דובר ארגון "שוברים שתיקה", דין יששכרוף, התוודה שהכה באכזריות פלסטיני שיידה עליו אבנים. כל חבריו לפלוגה ושני מפקדי הפלוגה שלו אומרים שהבחור משקר, ושהחיילים הפעילו כוח סביר כדי לאזוק פלסטיני בוגר שיידה אבנים (כלומר, ניסה לרצוח חייל צה"ל) והתנגד למעצר.
אנחנו לומדים מהעדות הזאת שהעדויות של הארגונים האלה לא תמיד אמינות. ובמקום שחיילים שמרגישים שטעו יתנצלו או ינסו לשנות דרכם, הם בוחרים להכפיש את חבריהם ואת צה"ל כולו, שמתנהל באופן מוסרי. כמו כן, ארגון "שוברים שתיקה" רוצה לומר שאין כיבוש בלי אלימות. תובנה מעניינת. הם לא מתייחסים לזה שיש אלימות בלי כיבוש ושהאלימות היא של הערבים הרבה לפני שחרור יהודה ושומרון.
יש לומר עוד שהשפעת הארגון הזה היא מסוכנת, מפני שהוא גורם בעקיפין לכך שצה"ל מעדיף לעתים לסכן את חייליו ובלבד שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית בשעת מלחמה. זאת אף על פי שאנחנו יודעים שגופי טרור תמיד יבחרו לפעול מתוך אוכלוסייה אזרחית, תוך שימוש בנשים וילדים כמגן אנושי.
אף על פי כן אני חושבת שהשתקה של עמותות מהסוג הזה דרך חקיקת חוקים היא מדרון חלקלק ומסוכן לדמוקרטיה. אם עמותות אלה משתפות פעולה עם האויב, מעודדות טרור או עושות פעולות אחרות שהן בגדר עבירה על החוק, יש לפעול נגדן במסגרת החוק הקיים.
ציור אנטישמי מעוצב
אז איך בכל זאת צריך להילחם בגופים כאלו? ראשית, לא להשתיק אותם אלא להתעלם מהם. צה"ל צריך להתעלם מלחצים תקשורתיים וציבוריים כאשר מתקבלות החלטות מבצעיות. כמו כן, יש לייצר מולם משקל ציבורי, דרך יוזמות אזרחיות כמו "מילואימניקים בחזית" או "האמת שלי", כי הם עולים לנו בחיי אדם. השבוע השיק ארגון "האמת שלי" אוסף של כ־200 עדויות של לוחמי צה"ל המתארים את התמונה המורכבת, ובה המענה האנושי שהם נותנים בשטח.
צפיתי בלא מעט עדויות שמתארות כיצד גופי טרור שובים את האוכלוסייה האזרחית והופכים אותה למגן אנושי. תואר ירי טילים לעבר מדינת ישראל מתוך בתי מגורים שבהם יש נשים וילדים. עדות אחת הייתה מזעזעת במיוחד.
סמ"ר ניב שושן מסיירת אגוז של גולני מספר בעדותו איך במבצע צוק איתן דחו את כניסת החיילים פעמיים, בכל פעם ב־24 שעות. החיילים היו כבר מוכנים להיכנס לאזור שממנו נורו טילים על עוטף עזה ונחפרו מנהרות התקפיות. כשהם בדקו מהי סיבת העיכוב, התברר שלא כל האוכלוסייה התפנתה מהמקום ושצה"ל מזהיר אותם שוב ושוב לצאת מהשטח. התוצאה האיומה הייתה שחמאס קיבל מידע מקדים על מקום כניסת החיילים וניתנה לו שהות להתארגן. ואכן, אנשיו הכינו מטען מראש, והצוות כולו עלה על המטען שממנו נהרגו יובל (יובי) דגן וטל יפרח זכרם לברכה.
האם דחיית הכניסה הפכה את צה"ל למוסרי יותר? האם חיי חיילי צה"ל קדושים פחות מחיי אזרחי עזה שלא התפנו בזמן? הסיפור הזה צריך לטלטל אותנו יותר מכל עדות על חייל שהכה או לא הכה מיידה אבנים.
היוזמה של "האמת שלי" מביאה את הקול המורכב והמדויק ששייך לרוב הדומם במדינת ישראל. אנשים בריאים ומפוכחים, שמבינים את הצורך בהקמת מדינת ישראל, ערים למורכבות שבשמירה על הבית ויודעים שהעובדה שמדינות כמו איראן רוצות להשמיד אותנו לא קשורה לשום מעשה שנעשה אלא אך ורק לשנאת היהודים העתיקה.
וזה מביא אותי לסרט "פוקסטרוט". ביציאה מהסרט שמעתי מישהו אומר: "פעם ראשונה בחיים שאני מסכים עם מירי רגב". אחר אמר: "אני גמלאי, והכרטיס
עלה לי רק עשרה שקלים, אבל גם זה היה בזבוז".
הסרט אומנם רוצה לבטא אמירות מורכבות על גורל ובחירה ועל בריחה מגורל, אבל הוא מציג את חיילי צה"ל כחבורת לוזרים הזויים, חולים וגרוטסקיים ואת הפלסטינים כאצילים שרק חוזרים ממסיבות שמחות.
גם שאר הדמויות היהודיות בסרט הן כולן קליפה של חיצוניות מרשימה, שאכולות מריקבון פנימי. הנה מבחר מהדימויים הפשטניים של הסרט: הגיבור הראשי מכר את ספר התורה העתיק ששרד את השואה בעבור חוברת פורנו; הגיבורה מתפוצצת מצחוק לועג כשהיא מזכירה את שירת "התקווה"; החיילים קוברים רכב של פלסטינים בליינים על יושביו; וצה"ל הוא מערכת אטומה ואכזרית, שרוצה להשקות אותנו מים (נחמן שי, מאחוריך) עד שנמלא פינו מים.
הבמאי צייר תמונה של חברה ישראלית חולה ורקובה בציור אנטישמי מעוצב, תוך שיבוץ ציטוטים מ"חור בלבנה" של אורי זוהר ומהיצ'קוק. אבל התחושה הסופית היא קבס. זכותו של שמוליק מעוז לעשות סרטים כאלה, להראות בעולם תמונה מעוותת וחולה של הישראלים כיום, שכנראה היא התמונה העצובה של חייו. זכותה של מדינת ישראל לא לתמוך בסרט כזה, שעולה בקנה אחד עם עלילות BDS הגרועות ביותר, וזכותה של מירי רגב, שרואה את הלוגו של משרד התרבות בפתיחת הסרט הזה, לתהות מי לעזאזל יושב בוועדה שאישרה תקציב ממשלתי לתמיכה בסרט ולברר איך מונעים מבוכה כזו בעתיד.
זו לא זכותה, זו חובתה. ואם הזכרתי קודם את מוציאי דיבת הארץ רעה, אולי נזכיר מה אמרו אותם המרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג ל"ג). ברגע שאנחנו מסתכלים על עצמנו כעל חגבים, בעיני אויבינו ניראה כחגבים, גם אם זה לחלוטין לא נכון.