סוללת הטילים שנפגעה בסוריה לא איימה על ביטחון המדינה. במקומה יגיעו שתיים משוכללות יותר. איסוף מודיעין? אולי. ואולי לא. "תיאומים" עם הרוסים? עד שמישהו שובר את כללי המשחק והעסק עשוי להתגלגל לסבב לחימה נוסף. אנחנו טסים בלבנון ומפציצים בסוריה כי אנחנו יכולים, והפגיעה בסוללה נועדה להוכיח את זה.
מכאן ואילך תדע כל אם עברייה כי אם פורצת מלחמה, זוהי המלחמה להצלת הממשלה, והיא תתנהל על גבם וחייהם של אזרחיה. כבר היום, ממש מול עינינו, מתהוות הנסיבות שיובילו לעוד מלחמה חסרת טעם. בסיום התרגיל הגדול לפני כחודש אמר האוגדונר תא"ל נדב לוטן למטהו: "זאת פגישתנו האחרונה לפני המלחמה". אין צורך לרדת למקלטים בגלל אמירה שהיא חלק מהאורח שבו אנשי צבא מתחזקים תחושת דחיפות, וזה כמעט בסדר. הבעיה היא הפוליטיקאים.
שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר כי לא משנה איפה העימות הבא יתפתח, בצפון או בדרום, "הוא יהפוך למערכה בשתי חזיתות...". זה אכן אחד התסריטים שצה"ל נערך להם, משום שזה הג'וב שלו. הג'וב של הפוליטיקאים הוא לנצל את הרגיעה שצה"ל השיג בצפון לטובת הסדר ולא לשחק אותה גיבור מלחמה לטובת הבחירות הבאות. "מבחינת גזרת לבנון", כך ליברמן, "לא מדובר רק על חיזבאללה. צבא לבנון הוא תחת פיקוד חיזבאללה".
ליברמן אולי פספס תדרוך מודיעיני בגלל משחק טניס (המקום היחיד שבו שמע שריקות כדורים, כמו שאמרו עליו במרכז הליכוד חודש לפני מינויו), אז לידיעתו: חיזבאללה משתף פעולה עם צבא לבנון, אלא שישראל לא תתקוף בלבנון נוסח דוקטרינת הדאחייה (הרס תשתיות), משום שארה"ב, בריטניה וצרפת (שמחמשות את צבא לבנון) מתנגדות לתקיפה ומגבות את סעד אל־חרירי, ראש ממשלת לבנון. ואני מאוד מקווה שהממשלה לא עומדת לחזור על התעלול של מלחמת לבנון הראשונה, כאשר חברנו למתנגדי השיעים.
נשיא איראן חסן רוחאני במצעד צבאי. צילום: רויטרס
האינטרס המשותף של טראמפ ונתניהו הוא לתקוף בסוריה כדי למחוק את חרפת המפלה. רצוי ללא חללים אמריקאים. בישראל, כמה נוח, יש לטראמפ המון חיילים וטייסים ממושמעים. למזלנו התהפכו היוצרות. מטכ"ל צה"ל הוא לוחמני אבל חושב מדינית, והפוליטיקאים חושבים צבאית־כנופייתית. הדמוקרטיה מחייבת וכו', ומה שעשוי לגלגל את המלחמה הבאה הוא ברית המצורעים והאינטרסים המשותפים לטראמפ ונתניהו, וחרפת התבוסה של השניים שאיבדו את הצפון (טראמפ מובס גם בקוריאה הצפונית).
אינטרס א' הוא לשרוד את החקירות שמתנהלות נגד שניהם בצל איום הדחה בקלון. הן בחקירת רוברט מולר בארה"ב והן בחקירת משטרת ישראל חלו בזמן האחרון התפתחויות דרמטיות. כל אלה אולי לא מקרבים את קצם המיידי של השניים, אך מעלים אותם על ויה דולורוזה של גלגול בזפת משפטית ונוצות תקשורתיות. אינטרס ב' הוא לנסות להעלים את חורבות הקריסה הטוטאלית של המדיניות המשותפת לשניהם בסוריה באמצעות "תקיפות".
טראמפ מוכה מכל הכיוונים: האמריקאים היו אמורים להכניס את עיראק תחת המטרייה שלהם. זה בספק רב בהתחשב ברוב השיעי במדינה ובמעורבות האיראנית בלחימה בדאעש. מכה נוספת: רשלנות מדינית שלא תיאמן עקב בלגן בעבודת הבית הלבן, מזכירות המדינה והפנטגון הביאה לכך שהכורדים וצבא עיראק - שניהם מחומשים, מאומנים ונתמכים לוגיסטית וצבאית על ידי האמריקאים - יורים הדדית בכרכוכ.
האמת המרה
המכה הכואבת מכולן לטראמפ ונתניהו היא יציבותו של הסכם הגרעין. חוכמולוגים מוצאים בו חורים, אבל לאיש מהם אין אלטרנטיבה, אז הם מזדעקים: "טילים בליסטיים". בהסכם אין מילה על טילים בליסטיים, משום שמנסחיו הבינו מה שפרשנינו אינם מבינים. שבעיניים איראניות איראן היא המאוימת שחייבת לגונן על המשטר והאזרחים באמצעות פצצה וטילים. שלא לדבר על טראומת שתי ההתקפות האמריקאיות על עיראק הסמוכה בעודם שומעים מישראל וארה"ב שהם הבאים בתור, וכאן מגיע ברק אובמה ומנטרל את הפצצה.
הקש ששבר את טראמפ הוא כישלונו לאתגר את ההסכם, והקשית ששברה את נתניהו היא ההסכם בין הרשות לחמאס. מעולם לא היה איום ישיר על האחיזה בשטחים כמו ממשלה פלסטינית מאוחדת שהולכת לבחירות. גם כאשר אנשי דחלאן והרשות הושלכו מן הגגות, לא היה ספק שבסופה של קטטת הדמים יאוחה הקרע לטובת האינטרס המשותף.
הקרע האידיאולוגי נשאר כשהיה בדיוק כמו הקרע בין הימין והשמאל בישראל מאז הקמת המדינה. ישראל דורשת פירוק הנשק והמנהרות והפסקת הפיגועים. העיקרון נכון, אבל היישום מותנה בפירוק המצור ובסיום החיסולים ומעצרי השווא.
האמת המרה: כל הפלסטינים, עד אחרון המתונים, רוצים בשימור האופציה הצבאית. הם זוכרים כל מבצע שבו צה"ל נכנס ודרס. זו אומנם פקקטה־הרתעה מול צה"ל, אבל כשאתה דחוק לקיר עם בולדוזר, גם ציפורניים הן אופציה. ואם ממשלת נתניהו דחוקה לקיר, גם פרובוקציה היא אופציה. אני מקווה שבהסדר עם מצרים יש הסכמה על הפסקת החיסולים. חיסול אחמד ג'עברי, שהיה קודמו של יחיא סנוואר והיה עשוי לנהל מו"מ עם ישראל, שרשר את התגובות למבצע עמוד ענן.
כמו בכל מקרה של התגלגלות למלחמה, השאלות הן אסטרטגיות וטקטיות ברמה הפוליטית, הצבאית והפסיכולוגית. מצבם המנטלי של טראמפ ונתניהו הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטות. טראמפ אובחן כילדותי, מגלומן, מוחצן או מעין דודו טופז שהמריא, הזדקר ואיבד את זה. נתניהו הוא מקרה קשה יותר בגלל המסיכות והמגננות, מה שהופך אותו למעין זומבי לובוטומי שתמונת המציאות אינה חודרת את קליפת מוחו, אלא נקלטת ישירות במערכת רובוטית שמייצרת התקפים אוטומטיים - שהם אגב זהים אצל שניהם. התקשורת; מערכת המשפט; העם אוהב אותי; בואי, מלניה, נלך לזרוק גלילי נייר טואלט. כמו בלונה פארק. מכאן הדרך ללונה פארק האמיתי מצטיירת כקצרה להחריד.
בעוד כמה שבועות יסתערו "אנשי ביטחון" ישראלים במיל' על גבעת הקפיטול לקראת החלטת הקונגרס אם להיענות לבקשת טראמפ לפרוש מההסכם. חלק מאותם אנשי ביטחון ינדדו במסדרונות האינסופיים מקונגרסמן אחד למשנהו ויסבירו שההסכם טוב, חלק יסביר שההסכם רע. לא מדובר בחילוקי דעות בין שתי דיסציפלינות. מדובר בהשתקפות של התהום הפעורה בין שני העמים היהודיים במדינת ישראל.
יש סיכוי יותר מסביר שזו תהיה הפעם הראשונה שבה ג'יי סטריט יגבר על איפא"ק. כל הבלגן הזה שווה רק כדי שיהודי אמריקה יבינו סוף־סוף שאיפא"ק הוא הלובי של הימין החשוך בישראל ובארה"ב. אם בריטניה וצרפת יעבדו כמו שצריך, אז גם הנציגים שלהן יהיו שם, ומצדי שפוטין יפעיל את ההאקרים שלו, הפעם נגד טראמפ. בעוד שלושה חודשים אמור טראמפ לשוב ולאשרר את הסכם. אין ספק שההסכם יישאר על כנו. לא ברור אם גם טראמפ.
