בזמן המשא ומתן על הסכמי אוסלו, סירבה ישראל תחילה להעביר את סמכויות הביטחון בחברון לרשות הפלסטינית, בניגוד לכל יתר ערי הגדה המערבית. הנימוק של צה”ל היה כי חברון היא מקום מיוחד וכי עליו להגן על 500 המתנחלים היהודים החיים בקרב אוכלוסייה של 150 אלף פלסטינים. כששר החוץ דאז שמעון פרס ואני הצגנו זאת לערפאת, המנהיג הפלסטיני ועמיתיו יצאו מדעתם. חברון היא עיר קדושה גם לאסלאם בשל מערת המכפלה, והאוכלוסייה בה מאוד דתית.
ערפאת היה אמור לקיים בחירות לפרלמנט הפלסטיני, והוא טען במידה מסוימת של צדק כי הוא לא יכול לערוך בחירות בערים ששוחררו מצה”ל, ואילו בחברון לערוך את הבחירות תחת כידונים ישראליים. פרס הבין את ההיגיון שמאחורי דבריו וחשב כי התעקשות כזו תפגע בביטחון בחברון. הוא ביקש מראש הממשלה דאז יצחק רבין לכנס ישיבת קבינט לילית, שהתקיימה עם הקצונה הבכירה.
פרס אמר למשתתפים כי אנחנו חייבים להחליט אחת ולתמיד מי שולט בארץ, הממשלה או קומץ מתנחלים קיצוניים. הוא הציע כי הפלסטינים יקימו בכל חברון משטרה מקומית, מלבד ברובע היהודי ובמערת המכפלה. הוא הפך את ההצבעה למבחן לדמוקרטיה הישראלית. רבין העביר את ההחלטה פה אחד, טסנו לטאבה לפגוש את ערפאת, וההסכם ניצל.
פרס אמר למשתתפים כי אנחנו חייבים להחליט אחת ולתמיד מי שולט בארץ, הממשלה או קומץ מתנחלים קיצוניים. הוא הציע כי הפלסטינים יקימו בכל חברון משטרה מקומית, מלבד ברובע היהודי ובמערת המכפלה. הוא הפך את ההצבעה למבחן לדמוקרטיה הישראלית. רבין העביר את ההחלטה פה אחד, טסנו לטאבה לפגוש את ערפאת, וההסכם ניצל.
חברון והדמוקרטיה הישראלית עדיין עומדות במרכז הדילמה הציבורית והזהותית של ישראל כיום. רק בשבוע שעבר התבשרנו כי הוענק היתר לבניית עשרות יחידות דיור ליהודים בחברון, שחלקם מבקרים מדי שנה את קברו של הרוצח ברוך גולדשטיין. זה כמו לזרוק גפרור לחבית חומר נפץ. אין מקום בשטחים שבו הכיבוש כל כך בוטה כמו בחברון. חיים בה 220 אלף פלסטינים ו־750 יהודים, שבגינם לא פעם צה”ל עושה בחברון ובעיקר סביב הרובע היהודי כבשלו. המתיישבים שם לא פעם מתנכלים לאוכלוסייה המקומית.
ליהודים יש זכות מלאה להתפלל במערת המכפלה, אך אין זו סיבה לרמוס את זכויות האדם הבסיסיות של רבע מיליון פלסטינים. בחברון, האוכלוסייה הפלסטינית מקצינה ועוברת לידי חמאס. חברון היא משל למה שקורה בגדה המערבית.
זהו שורש הבעיה של הדמוקרטיה הישראלית; שבלאו הכי נמצאת תחת מתקפה קבועה של הימין על מוסדותיה, בתי המשפט, מוסדות התרבות והתקשורת. לשאלת פרס מ־1994 - מי שולט בארץ, הממשלה או המתנחלים - התשובה כיום ברורה. מרכז הליכוד עבר השתלטות עוינת של מתנחלים, שעם נפתלי בנט והבית היהודי כופים על נתניהו והמדינה את סדר היום הפוליטי: תיאוקרטיה לפני דמוקרטיה, התנחלויות לפני שלום. הרוב היהודי בארץ בסכנה, המרקם הדמוקרטי בסכנה, אנחנו הופכים בעצם ימים אלה למדינת אפרטהייד דו־לאומית.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה – מנהיגים צעירים".