מיומנות הברברת: יש כאלה שהפכו את הדעה שלהם למקצוע

"את רואה 'מחוברים'?". 

"לא. לא סובלת את התוכנית הזאת. אף פעם לא אהבתי אותה. שונאת את המציצנות הזאת. איכס. ובכלל, אני לא עפה על אביב גפן".

"אבל אביב גפן לא ב'מחוברים'".

"נו, אז מה זה ה'מחוברים' הזה? לא זוכרת, בקיצור תוכנית פח".

"מה את אומרת על האיחוד בין פת"ח לחמאס?". 

"מה יש להגיד? יחד הם ישנאו אותנו יותר. כולם טרוריסטים. עדיף שיהיו מפוצלים". 

"ואיך לדעתך הערגליות מייפל החדש?". 

"לא טעמתי, אבל זה בטח מגעיל. ערגליות תות היה טוב. בשביל מה לשנות?".

"לא שינו, רק הוסיפו".

"אני נגד להוסיף. מה שעובד טוב תשאירו ככה". 

"תגידי, אין דבר שאין לך דעה לגביו?".

"למה שלא תהיה לי דעה? מה אני, סתומה?". 

אחת הבעיות המטרידות של התקופה האחרונה היא שלכולם יש דעה, ויש שהפכו את הדעה שלהם למקצוע. נוסף ל"מדריך אישי" או ל"פעילה חברתית", התווסף לאחרונה "בעל דעה". פונים אליו כדי לשמוע את דעתו בכל עניין, החל מטעמו של תמר מג'הול בעונה הזאת וכלה באמצעים האומנותיים שנעשה בהם שימוש בסרט "פוקסטרוט", שמבקר את הצבא. 
 

המעבר המהיר בין הנושאים מאפשר לבעל הדעה לנוע בין החשוב למעניין ובין ההיתולי לעמוק ולרציני. בעל הדעה מסוגל לנוע בלונה פארק של עניינים, כאילו הוא הצליח ללמוד ולהעמיק ב־24 השעות החולפות בכל נושא אפשרי, כולל העלייה לצמרת של סבסטיאן קורץ באוסטריה והירידה למצולות של הקריירה של קובי פרץ.

בעל הדעה לא מחויב להכיר לעומק את השיטה הפרלמנטרית באוסטריה או את שיטת המיסוי הפרוגרסיבית בישראל, אבל הוא יודע לספר שעליית הימין באירופה "מדאיגה" ושפרץ נפל "בין השאר כי הוא היה עקשן". ואגב כך, הוא יכול להוסיף בלי קשר, ש"ההריון השלישי של יונית לוי מגיע בזמן לא טוב לקשת ורשת בגלל הפיצול המתקרב. כך לפחות אני חושב". 
 

בעל הדעה חושב, ולכן הוא קיים. לא תתפוס אותו לא מוכן. אין נושא שאינו בקיא בו. בעל הדעה הוא וירטואוז של מילים, מחשבה מהירה וגיבוש אמירה. לעתים הוא נאלץ לגבש את דעתו בזמן מאוד קצר, ולכן הוא פיתח מיומנות של משיכת זמן מרגע הישמע סוף השאלה ועד לשנייה שבה הוא פורש את המשנה הסדורה. 
 

השבוע, למשל, נשאלה השאלה: ממה נובע המשבר שפוקד את מסעדות היוקרה בישראל עד לסגירתן, לאחרונה, של כמה מהמסעדות המוכרות? "אז תראה", התחיל בעל הדעה בלא לענות, "קודם כל צריך לזכור שהתופעה הזאת לא חדשה, אבל היא גם לא מאוד ותיקה". כך, בזמן שהוא ניפק 16 מילים שאינן אומרות דבר, חלפו עשר שניות שבהן הוא מצליח לגבש תשובה שמורכבת מאלמנטים של זמן, כלכלה, כוח ופרסום. ולסיום הוסיף, "אם המדיניות תישאר כמו שהיא, אנחנו צפויים לגל של סגירות גם בשנה הבאה".
 

היתרון הגדול הוא שדעתו של בעל הדעה היא "דעה לשעתה". כלומר, גם אם המציאות מוכיחה שההפך קרה, הוא עצמו לא טעה. "אומנם ציפיתי שמסעדות ייסגרו, אבל השיפור במצב הכלכלי והירידה בעלות חומרי הגלם הפכו את המציאות. וטוב שכך". בעל הדעה מגיע עם הסחורה שלו לאמצעי התקשורת ומציע את מרכולתו, שכוללת דעות להשכרה, אמירות להחלפה, שנינויות חלולות ופאנץ' עם נקודה לסיום. 
 

התקשורת, שזקוקה לסגור פינות ולמלא שעות, משתמשת בו כמו באותו חומר יעיל הנקרא "רובה", האוטם סדקים בקיר. דוחפים אותו בשבע דקות לפני הפרסומות ומשלמים לו בברטר, שזו עסקת חליפין ללא הוצאת חשבונית. "אז תודה לך, אביב בושינסקי/רועי עידן/גלית דיסטאל אטבריאן/בני רבינוביץ', לשעבר ראש לשכתו של/תסריטאי ופובליציסט/סופרת ובעלת דעה/ עיתונאי ואיש ספר, שהצטרפתם אלינו". אם כן, הקרדיט הוא שכרו. אז בפעם הבאה שהתקשורת תצטרך דעה נחרצת על קשיות האבוקדו, אייפון 8, העצמאות לכורדים, לקטלונים או לוואטאבר, היא תפנה אליהם. או תשים שיר.