הרבה מילים יפות חוברו להן יחדיו בנאום הדרמטי של כבוד הנשיא בכנסת אתמול. אולם, אם רובי ריבלין רוצה לדעת עד כמה שגה, לאיזו סמטה אפלה נקלע בדבריו, עליו להקשיב לתשבוחות שהורעפו עליו.
בעיקר הוא צריך לדאוג מסופרלטיבים של פוליטיקאים כמו ציפי לבני, שהתפעלו כל כך מהממלכתיות וההדר האבודים שבנאומו. לבני, יש להזכיר, הייתה מראשי הקושרים שגנבו את קולות מצביעי ומתפקדי הליכוד, בגדו בהתחייבויות הבחירות שלהם והקימו את הייצור הכי מגונה שנוצר אי פעם בפוליטיקה הישראלית – מפלגת קדימה. כמו שרון, אולמרט, מופז ואחרים, לבני חצתה את הקווים ובאחת הצטרפה למחנה הנאור, לבני האור שמגינים בגופם על "שומרי הסף".
זהו המחנה שלא מפסיק לשבח את ההדר של מי שעורק משורות חסידי ז'בוטינסקי ואגב כך בוגד בכל מה שכבוד הנשיא האמין בו מאז ומעולם. זהו המחנה שמחא אתמול כפיים בהמוניו לריבלין, רק בגלל שזה ייסר את הקואליציה הנוכחית. איזה הדר טמון בבגידה בעקרונות, בשוד מנדטים, בנטישת אותן אמות יסוד אידיאולוגיות שריבלין טוען עד היום שהוא מאמין בהן? שיקשיב לתשבוחות ויתחיל לדאוג.
אולם הבלבול החמור יותר של כבוד הנשיא לא נובע מנימוסים, הליכות והדר מזויף. בשפה גבוהה ואזכור ההתנגדות שלו עצמו להפיכה החוקתית של אהרון ברק, הצטרף ריבלין למקהלת הופכי היוצרות. אכן, כפי שהוא עצמו הטעים, השופט ברק וחבריו חוללו הפיכה, אבל משום מה הוא לא הדגיש שמדובר במהלך בלתי לגיטימי, שלא הסתיים ולא תוקן עד היום. ריבלין אמר, למעשה, את ההפך הגמור. הוא סיפק את התמיכה למה שהוא עצמו תקף ביתר שאת בעבר. הוא חייב היה לומר שההפיכה הזו חותרת בכל יום תחת עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, אותה דמוקרטיה שאת האיזונים שלה קילס כבוד הנשיא והעלה על נס.
הפיכה שנטלה את השלטון מידי הבוחרים, מי שאמורים לקבוע את הדרך שבה צועדת המדינה ואת המנהיגים שיובילו אותה. במקום לומר שמדינת ישראל אינה נשלטת היום על ידי נבחרי העם, אלא על ידי אליטה מצומצמת, נכבדה וחכמה ככל שתהיה, הגן ריבלין על הקושרים ותקף את מי שבאו לתקן.
במשך מרבית השנים שבהן הלך רובי ריבלין בשדות הפוליטיקה הישראלית, מאז 1977, טייל לו הליכוד בשלטון, אבל אף פעם לא באמת שלט. במדינה שלטו קובעי העתים מהמחנה היריב, ושלטו אליטות שיפוטיות או שלטוניות שלא זה תפקידן. בכל אותן שנים, מי שסירס את כוח השלטון של "המחנה הלאומי" להוביל בדרכם של מרבית הבוחרים, זכה לכינוי "שומרי הסף" והועלה למעמד של קדושה. ריבלין סיפק אתמול לעיוות החמור הזה חותמת נשיאותית.
למרות דברי הנשיא, את השיבוש החמור הזה שחל במרקם הדמוקרטיה הישראלית חייבים לתקן. זו המשימה הגדולה של הקואליציה הנוכחית, משימה דמוקרטית לעילא, טהורת כפיים מאין כמותה. זו משימה שכל אדם ישר חייב לאמץ, גם אם הוא לא תלמידו של ז'בוטינסקי וחסיד ארץ ישראל השלמה.
מה גרם לכבוד הנשיא לשכוח מאין בא ולאן הלך, לאמץ עולם מושגים הפוך לגבי הדמוקרטיה ומוצאותיה, אפשר רק לנחש. אם הסיבה נעוצה בחשבון הנוקב שלו עם בנימין נתניהו, הגיע הזמן שיתעשת. נתניהו רחוק מלהיות צדיק ואכן יש הרבה מה לבקר בהתנהלות שלו, אבל זו לא סיבה להפוך את העולם על קודקודו ולצאת נגד המשימה החשובה מכל – תיקונה של הדמוקרטיה הישראלית.