המאמר המזלזל שפורסם שלשום ב"הארץ", ובו נטען שסיון רהב־מאיר היא "ימנית קיצונית ומיסיונרית דתית" שמשווקת "אמונה חשוכה, נבערת ופרימיטיבית", הוא התגלמות הפרדוקס. המאמר ניסה כל כך להיות מקטין ומתנשא, אבל השפעתו הייתה בדיוק הפוכה. הוא רק הדגיש כמה רהב־מאיר היא אישה משכמה ומעלה, פורצת דרך, מודל לחיקוי, שלא מושפעת מהכאוס התקשורתי שמתחולל סביבה.
ומה עשתה רהב־מאיר בתגובה? שיתפה את המאמר בלי להיגרר לקרב או להתבכיין שהיא רדופה, אלא בקריצה, כי לכאורה נשמטה ממנו שורת הפרטים למי שרוצה להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלה. כך מתנהגת אישה חזקה באמת, שמאמינה בדרכה, ולא חושבת שכל פרובוקציה דורשת השבת מלחמה. אפשר להבין מה גרם למאמר כזה להיכתב. רהב־מאיר היא אישה שהצליחה אף שאינה לוקחת חלק בהשתלחויות נטולות הרסן, באובדן הפרופורציות ובשנאה.
היא פיצחה את נוסחת הרייטינג אף שאינה משחקת על פי הכללים של עולם תקשורת שאפעס, יצא קצת מאיזון. היא צוברת אהדה אף שאינה משתמשת בספינים, הכפשות ודמגוגיה. ובאמת, איך היא מעזה? גם אישה, גם דתייה, גם לא מתלכלכת עבור עוד פיסת רייטינג, וגם מצליחה בטירוף. שערורייה.
נוגעת בלבבות של כולם
פשעה האמיתי של רהב־מאיר, כמובן, הוא השתייכות למחנה הלא נכון. אנשים אינטליגנטים כמוה לא אמורים להיות ימנים, ובוודאי שלא דתיים, רחמנא לצלן. אנחנו אנשים נאורים ש"מקבלים את האחר" ונהיה מוכנים לחרף נפשנו על כך, בתנאי שהאחר לא גר מעבר לקו הירוק, אינו אוהב את יאיר לפיד ואינו חובש כיפה.
ובכן, דרושה הבהרה: אדם נאור הוא אדם שיודע להתנהל ולהתבטא באופן מכבד. שמתעקש להיות בן אדם, אבל במעשים, לא רק בדיבורים. הוא אדם שלא מאשים אחרים בכך שהוא בחר להגיב באופן דוחה, ובכלל נאורות אינה נגזרת מאחיזה בדעה. אדם נאור יכול לאחוז בדעות שמרניות, ודעה שתויגה כ"פרוגרסיבית" אינה בהכרח מתקדמת, בטח שלא בעידן הריאליטי השטוח, שמבלבל בין תוכן אמין לבין קונספירציות ומסרים פרסומיים.
רהב־מאיר יודעת להציג דברים בצורה יפה, מובנת, שקולה ולא פוגענית. היא בונה טיעונים בקפדנות ובהמון שכל, גם אם היא לא קיבלה אותו מאלוהים. היא לא מרגישה צורך להקטין אחרים כדי להרגיש גדולה או לטנף ולצווח כמו אווזה שחוטה רק כדי שיקשיבו לה. היא מבינה היטב שמה שעושה אותה לאדם ערכי ונאור זו ההתנהלות שלה.
הלוואי שיהיו עוד כמוה, בימין, בשמאל, במרכז, ביהדות, בנצרות, באסלאם. הגישה שלה היא התקווה של השיח בישראל, התקווה של איחוי הפילוג, של היכולת לדבר. אפשר להקשיב לה גם אם לא מסכימים איתה, ולכן היא מצליחה לגעת גם בלבבות שאינם ימנים או דתיים ולהשיג הקשבה מעבר למחנה ההשתייכות שלה, במקום לשעוט בעיוורון עם איזה עדר, לצעוק עד לב השמיים ולשכנע רק את המשוכנעים. היא לא בונה את עצמה על התנגחות בשמאל ובחילוניות, וגם לא מעוררת אנטי לדת ולמסורת. אנשים שמונעים משנאה וקנאה, לעומת זאת, מעוררים אנטי, גם אם מסכימים עם הדעה הבסיסית שלהם. הם יכולים להתהדר עד מחר בכך שהם נאורים שכותבים בעיתון של אנשים חושבים, אבל בפועל כבר אי אפשר לקרוא אותם.