כבר חודשיים שאני מחוץ לתל אביב, ובתור שכזה, כמו ג׳ק קרואק, יוצא לי להיות הרבה בדרכים. אבל בניגוד לג׳ק קרואק שגילה בדרכים חוויות מיניות, סמים מכל זן אפשרי ואת עצמו, הדבר היחיד שאני מגלה זה שיש דבר כזה רדיו ישראלי שמשדר מוזיקה ישראלית טרייה ופופולרית, שלעולם לא הייתי ממש מקשיב לה אלמלא הייתי תקוע בפקקים נצחיים במחלף הסירה ובגלילות.
כבר חודשיים אני מגלה לאט–לאט את המוזיקה הישראלית הצעירה ומוצא שמשהו לא מתחבר לי, משהו לא ברור לי, כאילו שיש מחסום שכזה ביני ובין המוזיקה הזו. ואז, לפני כמה ימים, נסעתי ברכב והשדרן הכריז בהתרגשות שלא שמעתי מאז הצעקות של מאיר איינשטיין ב–1993 כשראובן עטר כבש בפארק דה פראנס בתוספת הזמן, שהסינגל החדש של סטטיק ובן–אל הגיח לעולם.
הקשבתי לשיר: ״הכל לטובה, הכל יעבור, אמא אמרה אל תפחד מהקור, קח נשימה, זה יעזור, תן רק טוב - רק טוב יחזור״, שר הצמד. ואני חשבתי לעצמי: קיבינימט, אני נותן רק טוב, ומה אני מקבל בתמורה? יותר מ–150 משכורות בשביל להתחיל לדגדג מחיר של דירה ממוצעת. אני נכנס לסופר, קונה ארבעה מוצרים, משלם קרוב ל־100 שקל.
ואני מסתכל אל האופק, המכוניות עדיין עומדות, אין תזוזה, ואני חושב על הנתונים הפסיכיים של שוק הרכב. 336,885 כלי רכב חדשים עלו על הכביש ב–2016, 52% מהם נרכשו במימון בנקאי, כלומר בהלוואה. המומחים מזהירים מבועה שתתפוצץ ותרעיד את הכלכלה המקומית. אבל אותי זה לא מעניין, אותי מעניין שאי אפשר לנסוע במדינה הזו לשום מקום בלי לעמוד בפקק איפשהו בגלל כל המכוניות האלה. מדינת היהודים והפקקים. ועדיין ישראל כץ מחייך אלינו מאולפני הטלוויזיה כמי שעשה לתשתיות במדינת ישראל את מה שוורנר פון בראון עשה לבליסטיקה.
סטטיק ובן–אל מסיימים להסביר לי ש״הכל לטובה, הכל יעבור״ ובינתיים הדבר היחיד שעובר זה השיר. השיר הבא שמתנגן מסביר לי ש״אני יודע שהכל יהיה בסדר, לא משנה מה כולם מדברים בסתר, ניתן בראש, בעזרת השם בלי נדר״.
האחראים על האופטימיות הזו הם חברי להקת קפה שחור חזק, והשיר הזה הוא אחד הנטחנים ביותר. אפשר אפילו להגדיר אותו כסוג של המנון עבור הדור הצעיר. והם ממשיכים לשיר: ״אני יודע שהכל יהיה סבבה, ניתן ת'לב והנשמה נביא ת'סוואגה, לא נוותר רק נרים ת'ראש למעלה״, ואני חושב לעצמי, באיזו מציאות החבר׳ה האלה חיים שהם כל כך בטוחים שהכל יהיה בסדר? אני מרים את הראש ורק רואה חופשות לא נגמרות לילד שלא מסונכרנות עם העבודה שלי ושל אשתי והוצאות של אלפי שקלים בחודש רק על סימילאק, טיטולים וג׳ימבורי. אני רואה קרוב ל–10,000 שקל שמועברים מדי חודש למדינה, מסים, ובתמורה מקבל סגני שרים שאין לא לי ולא להם מושג מה הם עושים.
הפקק משתחרר ומנסיעה בעשרה קמ״ש אני עולה ל–30 קמ״ש. המציאות חולפת מולי מבעד לשמשה, והרדיו משדר לי את השיר הבא. הפעם רק קול אחד שר את השיר. קוראים לו אליעד והוא שר ש״אני נושם, אני קיים, אני מתחיל לחיות, מגשים את כל מה שתמיד רציתי להיות״. איך, אני צועק ברכב, איך יכול להיות? הילד עוד לא סיים את העשור השלישי לחייו, והוא כבר מגשים את כל מה שתמיד רצה להיות. זה רק אני שמרגיש שככל שהזמן עובר והחיים מתקדמים והמציאות הופכת יותר מורכבת, זה נהיה יותר קשה להגשים את מה שרציתי להיות?
אליעד ממשיך ושר שהוא רוצה לשתות את החיים כמו יין, אבל התעלמתי כי אני לא שותה אלכוהול בגלל גמילה שעברתי כשהייתי בגילו של אליעד. אתם מבינים, בגיל שבו אני מצאתי את עצמי זרוק ודפוק במכון גמילה, אליעד מגשים את כל מה שרצה. ואצל סטטיק ובן–אל העוד יותר צעירים ״הכל לטובה״, ואמא שלהם אומרת לא לפחד מהקור, לקחת נשימה והכל יעבור, ואצל חברי קפה שחור חזק בכלל לא שמים סוכר בקפה, כי הכל כל כך מתוק וסבבה וכולם נותנים בראש, בעזרת השם ובלי נדר.
גדל פה דור אופטימי וחייכני שגורם לי לתהות אם נולדתי בדור הלא נכון - דור שדקלם ש״העולם הזה מסריח מניו יורק ועד רפיח״ ו״עכשיו מעונן, רוצים ללכת מכאן״. דור שהנמיך ציפיות. וטוב שכך. הנמכת ציפיות מרככת את המכה