שובו של התפקיד המצרי: כך תפרה קהיר את שיחות הפיוס

מפתה לשמוע את ההצהרות החריפות מפי בכיר חמאס בעזה, יחיא סנואר, ולהסיק כי נבעו רק מתוך שנאת ישראל. סנואר אמר השבוע כי במערכת צוק איתן תקפו פעילי חמאס את ישראל 51 ימים ברציפות. כיום, הוא התפאר, אפשר לדחוס את האש הזו לתוך 51 דקות. ראש הלשכה המדינית של חמאס ברצועה לא הסתפק בזה אלא הוסיף כי הכרה בישראל איננה על הפרק כעת, וכי הזרוע הצבאית של חמאס לא תתפרק מנשקה. ביום שישי שעבר, בהופעה אחרת, הכריז סנואר כי משימתה של חמאס למחוק את ישראל מן המפה, ולכן ההכרה בה אינה רלוונטית. 
 

סנואר (55) ישב בכלא 22 משנות חייו, אז מה פתאום שידבר בשבחי ירושלים. אבל המניע מאחורי התבטאויותיו הפרובוקטיביות מורכב הרבה יותר מסתם יחס עוין כלפיה. למעשה, דבריו לא הופנו לאוזן ישראלית. ואין זה מקרה שהושמעו בעיצומן של השיחות עם אש"ף. סנואר רוצה מאוד בהתפייסות. ביכולתה לחלץ את עזה מהבוץ, וגם להשיב את הרצועה לימיה הטובים. הימים שבהם היא נהנתה ממגע חם עם מצרים מצד אחד, ועם רמאללה מצד שני.
 

הבעיה היא, שתנועת חמאס איננה מקשה אחת, אלא עשויה מחנות. מחנה אחד במיוחד מציב משוכות על דרכם של סנואר וחבריו. אלו הם מפקדי הזרוע הצבאית, בראשם מוחמד דף. הם חושדים בכל. במצרים, באבו מאזן, בישראל, ואפילו באחיהם לתנועה, שימכרו את העסק. כמעט בכל סוגיה שבה רוצים סנואר וחברו, סאלח אל־עארורי, לרשום התקדמות, קופצים דף וחבריו עם קושיות. לעתים גם מטילים וטו. 
 

אחת הסוגיות הרגישות ביותר היא שאלת ההודנה בגדה. כמו שנחשף בעמוד הזה לפני שבועיים, המצרים מציעים לחמאס לרסן את עצמם מרצון בשטחי איו"ש, כחלק מחבילה הכוללת את שיבתה של הרשות לרצועה. ישראל בסוד העניינים, והיא אף מוכנה, במסגרת ההסכמות, להקל במעט את הלחץ הביטחוני על התנועה. אבל הזרוע הצבאית חושדת כי אם היא תתכופף, יחבוט בה צה"ל בכל הזדמנות שתיקרה על דרכו, כפי שהוא נוהג בעזה. בקיצור, הם חוששים שוב לצאת פראיירים. 

 

50 שנה אחרי ועידת חרטום, שהניבה את "שלושת הלאווים" המפורסמים (לא לשלום עם ישראל, לא למו"מ עמה ולא להכרה בה), מנסח בכיר בחמאס שלושה לאווים משלו. לא למו"מ, לא להכרה ולא לפירוק הנשק. אבל יש הבדל ניכר בין המקרים. בחרטום התקבלה ההחלטה על ידי העולם הערבי כולו. כיום זו רק תנועה אחת, נרדפת אף בידי אחֶיה. עשור בלבד אחרי 67' יזם נשיא מצרים אנואר סאדאת שלום היסטורי עם מנחם בגין, וריסק את שלושת הלאווים בהינף קולמוס. בחמאס יש כאלה שאומרים כי סנואר מוכן לחצות את הרוביקון. תמורת הסדר עם ישראל, הוא ישכח את הלאווים שלו כבר מחר בבוקר.  

אופציות להודנה 

רבים לעגו לטקס הפיוס שאירע לפני שלושה שבועות בקהיר. בחינה מדוקדקת של המהלכים שקדמו לו מעלה מסקנות פחות נמהרות. אפשר כי שוב לא הבנו את המצרים. אצלנו חשבו שזה הסוף. מבחינתם, זו רק ההתחלה. ואכן, רק מי שלא מכיר את מורכבות המשימה, יזלזל בהישג שרשמו עד כה קציניו של ראש המודיעין המצרי ח'אלד פווזי. בתוך פחות משנה גרמו אנשיו לראשי חמאס לנטוש את ידידיהם בדאע"ש, רתמו אותם לאטום את הגבול ברפיח בפני מסתננים והושיבו אותם יחד עם יריביהם המרים בצמרת הרשות.

בינתיים, מאחורי הקלעים, כל אחד קיבל ליטוף משלו. האמריקאים נוכחו כי המתווך המצרי חזר העירה, וביכולתו לקחת על עצמו משימות רגישות ולתפור קצוות זה לזה; לישראל הובטחו אופציות להודנה חשאית בגדה, שריסנו את תגובתה לפיוס. על אבו מאזן איימו המצרים, שאם יחבל הפעם שוב בפיוס, הם יספרו לעולם כולו מיהו הסרבן האמיתי בסיפור הזה. 
 

בדרך הם גייסו למו"מ את אל־עארורי, האיש מספר 2 בלשכה המדינית של חמאס. עארורי צורף כי הוא נציג חמאס חו"ל, כדי ליצור הסכמה רחבה ככל האפשר בין המחנות השונים בתנועה. למצרים מאות שעות שיחה עם ראשי חמאס. הם הגיעו למסקנה כי סנואר הוא אישיות פרגמטית. הם גם יודעים, שאם יציבו מולו דרישה לפירוק הנשק כבר בשלב הזה, ייאבדו אותו. איש בקהיר לא נבהל מהצהרותיו השבוע. שם הן נתפסו כצעד טקטי. 
 

עם החבילה הזו ינסו קציניו של פווזי לקרב בין עזה לרמאללה. הם נפגשו עם כל השחקנים באזור, בראשם ישראל, ביקשו (וקיבלו) שקט תעשייתי. ההנחה המצרית היא, שאם מאמצי התיווך ייכשלו, תתפוצץ המציאות בפרצוף של כולם: של חמאס, של עבאס, שלהם ושל ישראל. עכשיו השאלה היא, מה יבוא קודם - הסכם פיוס אמיתי, פרי חודשים של מו"מ סבוך ועצבני, או איזו פרובוקציה שתשים קץ לכל.  

 

במוצאי שבת פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעת הזדהות עם המשטר המצרי. את פרסומה יזם ראש הממשלה בעקבות אירוע ביטחוני חמור שקרה ביום שישי שעבר במדבר המצרי, כ־300 קילומטרים מקהיר. כוח מיוחד פשט על מעוז של ארגון קיצוני המסונף לאחים המוסלמים, והופתע במכת אש חזקה. עשרות מאנשיו נפגעו, במה שהתברר מיד ככשל מודיעיני. הקורבנות הם אנשי היחידות המיוחדות של משרד הפנים המצרי למאבק בטרור. על פי הנתון הרשמי, נמנו בשטח 16 חללים מקרב לובשי המדים. פרסומים בלתי רשמיים נקבו במספר גדול פי שלושה. 
 

"אין כל הבדל בין הטרור הפוגע במצרים לטרור הפוגע במדינות אחרות", נאמר בהודעת התנחומים מירושלים. זו כמובן טעות: המשבר המצרי שונה מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולכן גל הטרור שהתלקח בתוך מצרים שונה בנסיבות שלו ובמקורותיו מן האלימות שאותה נוקטים הקיצוניים הפלסטינים כלפי ישראל. ירושלים יודעת זאת היטב, אבל יש לה אינטרס לקבץ סביבה מדינות מוכות אלימות וליצור קואליציה של נפגעות. במיוחד מדינה ערבית מובילה. 
 

לירושלים חשוב גם להעניק לסיסי טפיחת תודה. הצבא המצרי רודף חוליות של משגרי רקטות, ובכך מסייע משמעותית לסיכול מתקפות טילים על ישראל משטח סיני. התודה נדרשה גם בשל מאמצי אנשיו מול חמאס, שנועדו לרסן את שאיפותיה לבצע פיגועים מחוץ לרצועה. 
 

חבר אחד ניסה פעם לשדל אותי לקרוא מודעות אבל. הוא אמר שבתוך המסגרות השחורות אמצא מידע רב, מעניין מאין כמוהו. הוא לא טעה. מי שרוצה לצייר את מפת יחסיה של ישראל עם ידידותיה במזרח התיכון, שיעקוב אחר איגרות הגינוי והתנחומים שהיא מחליפה. 

בינואר 2015 הלך לעולמו בריאד מלך סעודיה, עבדאללה בן עבד אל־עזיז. לאחר מותו פרסם נשיא המדינה ראובן ריבלין, בתיאום עם לשכת נתניהו, הספד מרגש. נדיר שנשיא מדינת ישראל מספיד מנהיג ערבי שאין לישראל יחסים עמה. לפני כחודשיים פרסמה לשכת ראש הממשלה בירושלים הודעת ברכה לעם הכורדי, לקראת משאל העם לעצמאות שהתקיים במחוזות החבל. לאחר מותו של שמעון פרס ספד לו שר החוץ של בחריין. הספד קצרצר אבל חם. "נוח בשלום על משכבך", כתב לו השר ח'אלד בן אחמד. אף לכורדים אין יחסים רשמיים עם ישראל. גם לא לבחריין.
 

אמור לי את מי בירכת, ואומר לך מיהם ידידיך. לבחריין, לסעודיה, לכורדים, וכמובן למצרים, יש מכנה משותף. כולם משטרים סוניים. שימו לב לציר על המפה. הוא נפרס מכאן, מאזורנו, ונמתח עמוק לתוך המפרץ. בדרך הוא מתעכב באירביל, בירת החבל הכורדי, תחנה חשובה במשולש הגבולות בין סוריה, איראן וסוריה. 
 

בחזרה למוצ"ש: למרות כוונותיה הטובות של ישראל, מה שהמצרים ציפו לו באותו סופשבוע מריר היה דווקא גינוי אמריקאי. קהיר מייחלת לכך שוושינגטון תכריז על האחים המוסלמים כעל ארגון טרור, וכך יזכה מאבקם בתנועה הסוררת לחותמת כשרות מן המהדרין. עבור סיסי ואנשיו, זו מטרה עליונה. במאמצי הפיוס בין הפלסטינים, למשל, מקווים המצרים לכבוש את לב הבית הלבן, גם כדי להשיג מטרה זו. אבל הגינוי האמריקאי לא בא, וכך נותרה קהיר עם פרס ניחומים מירושלים.