1.בערבית של יהודי צפון אפריקה, יש פתגם שאומר שהכל מידבק חוץ מיופי. כמו במדע האפידמיולוגיה, הכל עובר מאחד לשני. התזה פשוטה: אדם המסתובב במחיצת עשירים, ירגיש עשיר גם אם לכיס שלו נשאבים ברחשים בגלל הוואקום. אדם המתהלך במחיצת אינטלקטואלים ירגיש אינטלקטואל, גם אם הוא לא בדיוק כזה, וכך הלאה. עם יופי, הסיפור הזה אבוד.



2.רוב האנשים שסובבים אותי מתהלכים, איך נאמר, לא מבסוטים, בשדרה הזו שנקראת "החיים". כל אחד והתיק שלו. ומפני שהכל מידבק חוץ מיופי, גם הילדים שלהם, איך נאמר, לא מבסוטים. אם נתעכב לרגע, כמשל, על נושא הדיכאון, הרי שמדובר במגפה של המאה ה־21. קשה להניח את היד על הנתונים המדויקים, ובכל זאת: על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, עד שנת 2030 הוא יהיה רשמית הסיבה השנייה בעולם לנכות אחרי מחלות הלב. על כל שני גברים שמרגישים טוב, יש גבר אחד בדיכאון. הנתון הזה מחוויר ביחס לנשים, שנוטות פי שניים יותר מגברים ללקות בדיכאון קליני.



3. היה איש יקר בשם יהודה. היה ואיננו. פתאום, באחת, הוא הלך לעולמו. יהודה היה איש של אנשים, אהוב מאוד. אבא מצטיין, אח למופת, אחד כזה שאפשר להניח עליו את הראש ולעולם לא לדעת מה באמת רובץ על לבו. צעיר מאוד, צעיר מדי הוא הלך מאיתנו. מיותר לפרט עד כמה ההלם והעצב גדולים. עוד לא עיכלנו, ויהודה הובא למנוחת עולם בלוויה רבת־משתתפים. כולם עזבו את מלאכת יומם התובענית והתייצבו. יהודה היה איש של מסיבות וחגיגות. החגיגה הגדולה לסיום חייו נערכה במעמד מי יודע כמה אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. מעכשיו לעכשיו, פשוט הגיעו מכל קצוות הארץ, סיפרו בדמעות ובכאב על חייו, על היכולת שלו לחבק את כולם ולתת לכל אחד ואחת הרגשה שיש להם יהודה משלהם.



4. תבדקו את זה: אין כמעט חודש שחולף בחיינו בלי הזמנה לאירוע של שמחה או אבל. ככה אנחנו, הישראלים. חיים בין עצב לשמחה, והשניים לא אחת משמשים בערבוביה. אלא שלמעמד לציון עצב אנחנו מתייצבים בלי לשאול שאלות. עוזבים הכל, גם אם לוח הזמנים הקדחתני מאיים להכריע אותנו. כשמדובר בשמחות, זה כבר עסק אחר. כמה תירוצים יש לנו: ישיבה דחופה בעבודה, תור לרופא, ימי חופשה שהתכלו בעבודה, אסיפת הורים, אסיפת דיירים, חימום אצבעות לקראת שיעור כינור. סל התירוצים, גם אם אינם לגמרי המצאה, עולה על גדותיו ומונע מאיתנו את ההדבקה הכי חשובה שאפשר להעביר גם לילדים שלנו: ההדבקה בשמחה. כשמזמינים אותנו לאירוע משמח, רובנו, גם אם לא נעים להודות, מתחילים לחשוב במונחים של למה לא. ועל ה"למה לא" יש אינספור תשובות. תקראו לי אהבלה, אבל יש פה פוטנציאל להדבקה מהסוג החיובי והבריא ביותר, אם לחזור למשפט של המרוקאים, שכה חביב עלי. במקום לחבק אותו, להגיד: "כמה טוב שמישהו הגה אותך", אנחנו הודפים אותו ביד גסה ונותנים למציאות הזו להכתיב את עצמה במקום שיקרה ההפך.



5.יהודה עמיחי כתב: "דיוק הכאב וטשטוש האושר/ אני חושב על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא./ אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים: זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר/ זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה/ כן. כן. האושר מטשטש הכל..../ טשטוש האושר ודיוק הכאב/ ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם/ את האושר העמום ואת השמחה. / למדתי לדבר אצל הכאבים”. גם אני רוצה ללמוד לדבר אצל השמחה, ולכן לעולם לא אשיב בשלילה להזמנה לשמחה. רוצה להידבק, או אולי, בעצם, להירפא מהקללה הגדולה שרובצת עלינו.