המעשים הפליליים שבהם חשוד מפיק הסרטים ההוליוודי הארווי ויינשטיין יצרו לאחרונה צונאמי ברשתות החברתיות וגרמו לנשים רבות לפרסם עדויות על מקרים שבהם גם הן הוטרדו מינית ואף נאנסו. נדמה שאין כמעט אישה שלא עברה חוויה קשה מגבר שחצה את גבולות המותר.
לגברים אולי קשה להבין זאת, כולם אומנם מגנים, אך בסתר לבם או בשיחות ברים יש בוודאי מי שמגדירים מקרים אלו כחיזור אגרסיבי ונותנים הכשר לכל דבר שהוא פחות מאונס. אך זו איוולת. בוודאי יש ספרות סוציולוגית ענפה על הסיבות להתנהגות הגברית שנובעת מתחושת עליונות על האישה. השורשים לכך טמונים בדת ובהתפתחות החברתית של אי־שוויון בחברות שברוב העולם הן עדיין פטריארכליות.
אני משוכנע שאי־השוויון החמור ביותר בחברה האנושית הוא בין גברים לנשים בעולם כולו. מדובר בקיפוח של כמחצית האוכלוסייה בתבל. ההתנהלות המינית של גברים היא פונקציה של תחושת עליונות, של צורך בציד וכיבוש. המאבק הנשי על כיבוד האישה וקבלת שוויון פוליטי, ייצוגי ותעסוקתי ושוויון בשכר ובמעמד החברתי עוד רחוק מלהסתיים. במקום לבחור בצדקנות, על גברים להצטרף לתנועות הפמיניסטיות, גם אם הם לא תמיד רצויים בהן.
חברה שבה אין שוויון מגדרי אינה יכולה להתיימר להיות דמוקרטית או מכבדת זכויות אדם. אני חונכתי לשוויון מגדרי, קודם כל על ידי רעייתי, בתי ונכדותיי; מעבר לזה, חונכתי לכך באוסלו (כן, בזמן שיחות השלום ההן) שבנורווגיה, ובכלל המדינות הסקנדינביות הן המובילות בעולם בשוויון מגדרי. שם מובן מאליו שגם הגבר חייב לקחת חופשת לידה כדי לשמור על שוויון ההזדמנויות והשכר במקום העבודה. יש שוויון ייצוג בפרלמנטים, בממשלות, בהנהלות החברות הגדולות, וזה מוביל לצמיחה כלכלית.
גם רואנדה ממחישה את הקשר בין שלום לשוויון מגדרי: מאז רצח העם הנורא שבוצע בה ב־1994, למדינה יש כללים נוקשים לגבי שוויון נשי. הנשים היו הקורבנות העיקריים של רצח העם. מי שלא נרצחה - נאנסה. כיום 60% מחברות הפרלמנט ברואנדה הן נשים, והן מיוצגות בהנהלות החברות הציבוריות והפרטיות. הן הובילו לפיוס היסטורי. אולי אכן הגיע הזמן, גם למען שוויון מגדרי אצלנו ואצל שכנינו הפלסטינים, לתת לנשים להוביל גם במשא ומתן לשלום. כי אנחנו, הגברים, די נכשלנו בכך.
ואכן, לפני כשנה כינסתי במסגרת תנועת שלום אינטרנטית קבוצה של 30 נשים ישראליות, פלסטיניות וערביות מהאזור כולו כדי לדון בסוגיה של שוויון מגדרי. עד מהרה הנשים הצעירות מתל אביב, חברון, קהיר, תוניסיה וקזבלנקה מצאו שפה משותפת. ההתנהלות הגברית, כולל במשפחתן, הפכה לאויב משותף. כולן דיברו באומץ רב על כפייה גברית והטרדה מינית. אולי חברות פטריארכליות הן אכן חברות של חץ וקשת, ואם כך המצב, דרושה נקודת מפנה משמעותית.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה – מנהיגים צעירים"