מורשתו של אדם, בוודאי כאשר מדובר באדם נודע, במנהיג, בפילוסוף, ברב גדול, במדינאי - היא סוג של אחיזת עיניים. אדם משאיר אחריו עם מותו כמה מהדברים שעשה בחייו: כתבים, נאומים, פסקי דין, יצירות, רשמים ותוצאות של פעולות נועזות - אך מורשתו אינה אלא מה שבוחרים מי שבאים אחריו לעשות בדברים הללו. המורשת אינה של המת, המורשת היא של מי שעוד בחיים. ובתרגום לקורותיה של מדינת ישראל בשבועות האחרונים, המורשת אינה של רחבעם זאבי ואינה של יצחק רבין, המורשת היא שלנו.
ברצותנו, נחליט שלמורשת אין ערך כלל, ונוותר על המת ועל מה שהשאיר אחריו. ברצותנו נקבע שיש לה ערך שלילי. כך עשו כמה מנהלי בתי ספר בתל אביב כאשר בחרו שלא לעסוק במה שמכונה מורשת גנדי. הם לא טענו שאין מורשת שאפשר לעסוק בה, הם טענו שהמורשת נושאת מטען שלילי, ועל כן ראוי שלא לעסוק בה, להשכיח אותה. אגב, בחירתם היא הוכחה נוספת לאיוולתה של המדינה בכל עת שהיא מנסה לכפות על הציבור תרבות שאינו חפץ בה. המדינה יכולה להמשיך לקיים את החלטותיה לשמר מורשת כזאת או אחרת, לערוך טקס, לכנס ישיבה, לשאת נאום. אך הציבור הוא שבסופו של דבר יכריע אם להחלטות האלה יש קיום תרבותי בר־תוקף. במקרה של זאבי, נדמה שההחלטה כבר נפלה.
המדברים בשמו של רבין מדברים דיבורי הבל
ואולי גם במקרה של רבין. שהרי, לפחות בשלב זה, 22 שנים לאחר הערב הנורא ההוא, הציבור אינו מתעלם, אינו נמנע, אינו מתכחש ליום הרצח של יצחק רבין. הציבור חפץ ביום הזה, כל אחד מסיבותיו. קבוצות מסוימות רואות בו שריד אחרון של ימים מפוארים, נשכחים, ימי השלום שלובשים עם השנים צביון שמעולם לא היה להם; צביון מצועף של אוטופיה. קבוצות אחרון רואות בו תמרור אזהרה מפני קיצוניות, הסתה, הידרדרות לאלימות פוליטית. מורשת מתנגשת במורשת: מי שמבקש לעסוק ביום רבין בחידוד עמדות, בליבוי מחלוקות, בהסתערות פוליטית, אינו יכול לחיות בשלווה עם מי שמבקש לעסוק ביום רבין בטשטוש עמדות, בכיבוס מחלוקות, בהפוגה פוליטית.
יש מי שמדבר בשמו של רבין, אך זה דיבור של הבל. רבין אמר דברים רבים וסותרים בחייו, שכל מחנה דוגם מתוכו את מה שנוח ומתאים לו. יש מי שדוגם דברי שלום ומי שדוגם מעשי מלחמה, יש מי שדוגם נאומי פשרה וויתורים כואבים, ומי שדוגם נאומי ירושלים מאוחדת לנצח נצחים. עם מותו, יצחק רבין השתתק. אין בכוחו לקבוע לציבור באיזו דרך יבחר לזכור את הרצח. באחד מנאומיו המפורסמים והבוטים של רבין, עם היבחרו בשנית לראשות הממשלה, הזכיר ש”אין אחריות בלי סמכות”, ולכן קבע־נזף, “אני אנווט... אני אקבע”. הנה, דבר שקל להסכים עליו: אין אחריות בלי סמכות, ועל כן אנחנו – החיים – ננווט, אנחנו – החיים – נקבע. אנחנו נתווכח, ועם השנים גם נכריע כך או אחרת מה תהיה ואם תהיה המורשת שנבחר לעצב, בהסתמך על מסכת חייו המפוארים ומותו האומלל של יצחק רבין.
לומדי הדף היומי של התלמוד אוחזים כעת במסכת סנהדרין, בסוגיות הנוגעות למי שיש להם ולמי שאין להם חלק לעולם הבא. בדף הנלמד היום (סנהדרין קח) נזכר בין השאר הפסוק מפרשת נח, “ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ”. מה טיבם של “שבעת הימים” הללו, תוהה התלמוד, ומשיב: אלו שבעת ימי אבילות. באותם ימים מת מתושלח, ונדרש העולם להתאבל עליו, עד כדי כך שאפילו המבול התעכב. “ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות”.