היום מציינים 100 שנה להצהרת בלפור, ההישג המדיני הראשון של התנועה הציונית, שקיבלה מבריטניה נייר ובו משפט פשוט: תמיכה בשאיפותיה להקמת בית לאומי ליהודים, כל עוד לא ייפגעו הזכויות של עדות לא יהודיות בישראל. 100 שנה עברו, וממשפט אחד פשוט שאין מה להתווכח עליו, תראו כמה סיבכנו.
ח"כ זוהיר בהלול (המחנה הציוני) הודיע שלא ישתתף בישיבה המיוחדת לרגל 100 שנה להצהרה. הוא לא מסוגל כי הוא ערבי. אז מה אם בהצהרה אין מילה נגד הערבים, ואז מה הוא חבר בפרלמנט מדינת היהודים מטעם מפלגת המחנה הציוני? אל תהיו קטנוניים.
אחר כך כוס התה שוב סערה, כשאבי גבאי הצהיר שלא ירכיב קואליציה (תיאורטית) עם הרשימה המשותפת. מיד זכינו לממטר תגובות צפויות ולעוסות. אבל חברים, רבאק, עברו 100 שנה. מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת, מדינת הלאום היהודי. כן, לערבים מגיע לחיות בה בנועם, בשוויון, בכבוד הדדי (בדיוק כפי שנכתב בהצהרת בלפור). וכן, בלי קשר, גם לעם הפלסטיני מגיעה אזרחות במדינה משלו. אבל כערבים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים ואתיאיסטים - כבדו את השאיפות הממומשות של העם היהודי במדינתו, ואז תפתחו פסקה חדשה, ותדרשו כבוד גם לשאיפות אחרות. זה לא משחק סכום אפס.
בנוסף, התברר שמרצ הורידה את המילה "ציונות" מהמצע שלה. "מהי ציונות בשנת 2017?", תהתה בתגובה זהבה גלאון, בחוסר קוהרנטיות ראוי לציון. "מרצ היא מפלגת שמאל ציונית וישראלית, עם חברים יהודים וערבים. אנחנו ציונים, ולא דרשנו מהערבים בה להגדיר עצמם ככאלה. הגדרנו עצמנו כמי שפועלים ברוח עקרונות מגילת העצמאות, לא כציונים. אני ציונית כי אני חושבת שמגיעה לעם היהודי זכות להגדרה עצמית, ולפלסטינים יש זכות משלהם. הציונות שלנו מכילה, זה מה שאנחנו מציעים”. אז ראשית, אם הציונות של גלאון היא מכילה, ברוח מגילת העצמאות, מדוע אינה רואה לנכון להשתמש במילה? שנית, מדוע לשיטתה ערבי אינו יכול להשתייך למפלגה שמגדירה את הציונות כמכילה ושוויונית? אולי אחרי 100 שנה שווה ללחוץ על כפתור הריפרש.
אחרי 100 שנה מומלץ גם לעצור לרגע ולחשוב: מה בדיוק יוצא מהדשדוש הבלתי פוסק בבוץ הקיפוח? מדינת ישראל תחגוג בקרוב 70, כפי שהמדינה הפלסטינית הייתה יכולה לחגוג היום לו התקבלה בזמנו תוכנית החלוקה. אז למה חובה להתעקש שלא להכיר בזכותו של עם אחד להגדרה עצמית, כדי להכיר בזכותו של עם אחר להגדרה עצמית? איפה חבוי ההיבט החיובי ב"הכלה" של תפיסה כזו, שלא לדבר על הגנה אובססיבית עליה ועוד בשם הדמוקרטיה, השוויון, האחווה והפרוגרסיביות?
אולי כדאי לחזור למשפט הפשוט ההוא של הלורד בלפור. לתת כבוד למימוש שאיפות לאומיות, נקודה.
ובאותה נשימה, אם השופט העליון ג'ורג' קרא הגיע לטקס ההשבעה של אסתר חיות, עמד וכיבד את המעמד, אין מה לבוא בטענות שלא הצטרף לשירת "התקווה". בינינו, גם אם היה שר את כל מילות ההמנון, מן הסתם היה מגיע החכמולוג שהיה טוען שזה לא נעשה מספיק ברגש. אז לרגל חגיגות ה־100, אולי כדאי שכולנו נפסיק להגזים עם הקטנוניות. צריך לכבד, מותר לא להזדהות.