22 שנים אחרי רצח רבין והפוליטיקאים ממשיכים לשסות ולפלג

במוצאי שבת של 4 בנובמבר 1995 שהיתי בבית הורי עם משפחתי ובתי הבכורה, שהייתה אז בת שנתיים. בעת ההיא כבר הייתי בתפקיד ניהולי כממונה על חקירתם המודיעינית של אירועי פגיעה בביטחון המדינה. צפיתי בסרט באחד מערוצי הכבלים, וב־21:50 קיבלתי טלפון ממנהלי א', שביקש ממני להעביר לחדשות. העברתי. שמעתי את הדיווחים מכיכר מלכי ישראל על הירי בראש הממשלה יצחק רבין ועל תפיסתו של החשוד ברצח. בשיחת טלפון נוספת שהתקיימה כעבור מספר דקות הנחה אותי א' לגשת מיד למתקן שעליו הייתי ממונה ושבו היה עתיד הרוצח להיחקר, ולהכינו להגעתו. 
 

נסעתי במהירות אל המקום והמתנתי שם למעלה משעתיים. כשהגיע יגאל עמיר ביקשתי מהסוהר שיקלוט אותו, יאזוק אותו ויעלה אותו למשרדים. כעבור דקות אחדות הוא הועלה אל המתקן בליווי שוטר כשהוא אזוק בידיו וחיוך מוזר נסוך על פניו. שמרתי על איפוק מפתיע בעת שהוכנס לראשונה אל המתקן, וגם כאשר הושבתי אותו בחדר החקירות וביקשתי ממנו להמתין. האירוע הזה, היה מהרבה בחינות, סיומה של תקופה ותחילתה של חדשה.  
 

בימים ובשבועות הבאים, שהיו מהקשים בחיי, התמודדנו עם קבוצת צעירים פנאטים קיצוניים שהיו מעורבים במשך חודשים בתכנון ובביצוע הרצח מסיבות אידיאולוגיות, ובלי שחשבו כלל להביע חרטה על מעשיהם. גילינו חבורה גדולה של צעירים שפעלו אומנם לבדם, ללא הנחיה מפורשת, אך ניזונו מהבל פיהם של רבנים תמהוניים שקראו לפגוע במנהיגי ישראל מתוקף "דין רודף". 

 

שוחחנו במשך שעות ארוכות עם רוצח קר רוח שהביט בנו בנינוחות ולא מחק את החיוך מפניו בשום שלב, בעודנו שומעים על הפעמים שבהן תכנן לרצוח את רבין, אולם לא עלה בידו, ועל אותה פעם שהצליח; ומצאנו קבוצת אוכלוסייה גדולה למדי שניזונה רק מדברי "האלוהים החיים" שקראו בכתובים או שמעו ממוריהם הקיצוניים, ושהיו מוכנים למות בשביל לפגוע במי שנתפס מבחינתם כבוגד במדינה, ראש ממשלת ישראל ורמטכ"ל צה"ל בעבר - יצחק רבין ז"ל. 

זה היה סיומה של תקופה במובן הזה שהרצח הביא לשיא את תוצאות ההסתה הבלתי פוסקת שכוונה לעבר רבין. הן מקרב רבנים מובילי דעה בימין הקיצוני, והן מקרב מנהיגים פוליטיים שונים, שללא ספק לא התכוונו להסית לרצח. בדברי השיסוי וההסתה שהפיצו הם קיוו להרוויח עוד כמה קולות בבחירות ועוד קצת פופולריות. הם לא חשבו שססמאות הרחוב וקריאות ההתלהמות בהפגנות ייפלו על אוזניים קשובות של צעירים שהיו כבר מוסתים ממילא.
 

וזו הייתה תחילתה של תקופה חדשה, כי נפל דבר בישראל. רצח ראש ממשלה הפך לאירוע אפשרי ומציאותי. ומכאן שוב לא ניתן היה לחזור לשגרה או להמשיך להתנהג אותו הדבר. בשיחות הארוכות שניהלנו אז עם המעורבים ברצח, וגם עם אלו שרק שמעו או ידעו על כוונת הרוצח, גילינו צעירים נורמטיביים לכאורה שגדלו והתחנכו במשפחות איכותיות לרוב ובבתי ספר, בישיבות ובאוניברסיטאות. הם היו אנחנו. אבל הם קיבלו לאורך שנים חינוך ושטיפת מוח פוליטית ודתית, שגרמו להם להאמין שכל הדרכים כשרות כדי לעצור מהלכים פוליטיים במדינת ישראל. דין רודף ודין מוסר שעוותו לחלוטין הפכו להיות לחם חוקם, וקריאות המנהיגות הפוליטית נגד רבין רק חיזקו את הבנתם כי יש חותמת כשרות לפגיעה בראש הממשלה. ושהכל מותר למען השגת המטרה.

 

22 שנים עברו, וישראל מוצאת את עצמה במצב די דומה. כאילו שכחנו שנרצח כאן ראש ממשלה, כאילו לא למדנו דבר. הזיכרון הלאומי הקולקטיבי הפך להיות קצר מועד. מנהיגים פוליטיים בשמאל ובימין חזרו להסית, לשסע, לפלג ולהאשים, תוך שימוש באמירות בוטות נגד הצד השני. שרים מתבטאים בקיצוניות ומחריפים את הקיטוב, הגזענות והשסעים הקיימים כאן ממילא.

רבנים קיצוניים מובילים הסתה פרועה נגד המדינה, נגד צבאה ונגד כל מי שלא חושב כמוהם. שמאלנים, ימנים, הומואים, נשים, חילונים, ערבים ועוד. הכלבים נובחים והשיירה עוברת, ושום דבר לא משתנה. ואיש בהנהגה הפוליטית והדתית לא עוצר לרגע ומנסה להחזיר את השפיות, להוביל מהלכים של אחדות וחיבור לאומי, למצוא את המשותף או לחנך לניהול דיונים באופן תרבותי ודמוקרטי. 
 

כל זה קורה כי לא הפנמנו שדרוש כאן שינוי מהותי. שינוי באופי הפוליטיקה ובאופי הפוליטיקאים שאנו בוחרים. שינוי בחינוך בבתי הספר ובישיבות לסובלנות והבנה הדדית, שינוי בהתלהמות הקיצונים האוכלת כל חלקה טובה ברשתות החברתיות, המאפשרות את הפצת ההסתה בקלות בלי נסבלת, שינוי בחקיקה, כך שתחמיר מאוד עם המסיתים והפורעים וחוסמי הכבישים.
 

עוצמתה של דמוקרטיה נבחנת לא רק בעצם העובדה שמתקיימות בה בחירות פעם בכמה שנים; אלא גם בעוצמתו של העם וביכולתו להתאחד מאחורי אידיאולוגיה בסיסית או מטרות משותפות, ביכולתו של השלטון לבסס משילות ולנהל את המדינה לאורך זמן ביושר וללא שחיתות, ביכולתם של גופי החקיקה והאכיפה לייצר עוצמת חוק שתגן על המדינה מפני אותם מסיתים ופורעים. כל זה לא קורה. החוק חלש וההסתה נמשכת כמעט ללא הפרעה, הממשל אינו מצליח לייצר משילות לאורך זמן, התבטאויות המנהיגים מוסיפות לפלג ולשסע במקום לאחד ולקרב, ואדישות האזרחים מאפשרת לכל זה לקרות.

האדישות היא שתפגע בנו יותר מכל, מפני שעוצמתה של הדמוקרטיה מבוססת על מעורבותם של האזרחים בשליטה על חייהם. וככל שגוברת האדישות האזרחית הכללית, נכנסים אל הזירה יותר ויותר גורמי מיעוט קיצוניים, המשפיעים על סדר היום ועל מצב הרוח הלאומי. אז ביום הזה, מעבר לציונו כיום הזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל, אולי נזכיר לעצמנו לצאת קצת מהאדישות ולהתחיל להיות מעורבים בהשפעה על חיינו העתידיים כאן. במקום להשאיר זאת לקבוצות שוליים קיצוניות.