בטרגדיות היווניות הכל מתחיל טוב, ואז כל מה שיכול להשתבש - משתבש. והשאלה “למה זה מגיע לגיבור?" נענית בתשובה אחת: הוא לקה בהיבריס. הגאווה הפושעת הפילה אותו לתהומות, והוא פוגש אותן כשברקע מחיאות הכפיים ודמעות הצופים.
לפני 22 שנה השמאל היה בשלטון, ונדמה היה שיישאר לעד. היהירות שלו רמסה כל מי שחשב אחרת. יצחק רבין ז"ל היטיב להדגיש את התחושה בהתייחסו למאות אלפי המפגינים נגד הסכמי אוסלו, כשקרא להם “פרופלורים" ובדבריו רמז שהם יכולים להסתובב עד כלות הימים, וזה לא יזיז לו כהוא זה. ואז הוא נרצח, ואז הימין עלה.
הימין עלה לא משום שרבין נרצח, אלא למרות זאת. השמאל לא השכיל לשמוע את פעמי המהפך, כי אוזניו היו אטומות כשהוא היה בשלטון. הוא היה יהיר ומנותק מהמציאות. אני חרדה שזה המצב גם כיום.
לא משנה מה אומרים הסקרים, שמראים ירידה מתמדת בכוחו של המחנה הלאומי וצלילה ביכולתו להרכיב ממשלה אם הבחירות היו מתקיימות היום; לא משנה כמה חקירות יש נגד ראש הממשלה; לא משנה כמה תמרורי אזהרה יש בדרך - הרכבת הזאת דוהרת לקראת טרגדיה, והיושבים בה משוכנעים ששום רע לא יאונה להם, והם כאן כדי להישאר.
אנחנו משתינים מהמקפצה על בסיס יומי. אנחנו עושים כל מה שהיה שנוא עלינו, כל מה שחרפן אותנו עד העצם ואנחנו לא סופרים אף אחד ממטר. אנחנו בשלטון ותקפצו לנו. הגענו לתקשורת? נהדר! בואו נרמוס את המרואיין שלא מיישר קו עם דעותינו. פאנל לא מאוזן? נקרא לזה העדפה מתקנת. תפסיקו להחמיץ פנים, הכל נהדר פה. תגידו תודה, והכי חשוב: תשתקו. כמה פעמים שמענו את הזלזול בשאריות השמאל, בפליטי המחנה? אבל חכו, חכו. לא לעולם חוסן. שלא נתבלבל: אני לא מתכוונת שאסור לנו למשול, להפך. רק שיש לעשות זאת בענווה ולזכור שגלגל מסתובב.
"אני המפא"יניק האחרון"
השבוע התפרסם כי פנחס ולרשטיין, שהיה כמעט 30 שנה ראש המועצה של מטה בנימין ומנכ"ל מועצת יש"ע בעבר, מונה לתפקיד יו"ר צוות הסדרת המאחזים והבתים ביו"ש. את התפקיד קיבל לאחר שעסק בשנים האחרונות בהתיישבות בנגב ובגליל, בעיקר בקיבוצי עוטף עזה, כעובד המשרד לפיתוח הנגב והגליל. הסקפטיות שהעיבה בתחילת העבודה עם אנשי השמאל, כשמתנחל חבוש כיפה הגיע להושיע, התפוגגה במהרה והפכה לסיפור אהבה. בתנועה הקיבוצית יש אפילו “צוות פנחס" על שמו.
“לא ערכתי שיחה תיאולוגית או פוליטית עם הקיבוצניקים שעבדתי איתם, אבל אני מרגיש אליהם קרבה אמוציונלית כמו בן משפחה. זו כמובן לא הפעם הראשונה שאני פוגש שמאלנים. כל החיים ידעתי להכיל אותם, אבל המהפך היה במעבר מהראש ללב", מספר ולרשטיין ומראה לי התכתבויות רוויות אימוג'ים מאוהבים עם תושבי נחל עוז. מבחינתו, כל מי שמגדיר את הגבול בגופו ובתלם האחרון של מחרשתו, הוא קדוש.
ולרשטיין הוא המפא"יניק האחרון, כפי שהוא עצמו מעיד. לא איש של מלחמות או ססמאות. הוא בא לעבוד בשיטתיות וביסודיות. לעתים יעקוף מכשול במקום להילחם בו, כי הוא מאמין שזו הדרך הטובה ביותר. זה מעצבן אותי, אבל אפילו לי קשה להתעלם מהצלחות.
ולרשטיין לא יודע מה הגדרות התפקיד שאליו נכנס (“מנחש שאני קטליזטור להסרת חסמים"). את המינוי קיבל פה אחד על ידי ועדת המינויים של נציבות שירות המדינה. “אני חי בסביבה פוליטית ולפעמים השיקולים לא ענייניים, לכן התרגשתי כשכולם בחרו בי", הוא מציין. “אמרו לי: ‘חלק מהחברים שלך לא יאהבו את מה שתעשה'. הרגעתי אותם והזכרתי שהיו תקופות שבהן מתנחלים חתכו לי צמיגים כי לא אהבו מה שאני עושה. אני לא מתרגש. אמשיך לעשות את מה שאני מאמין שהוא הכי טוב להתיישבות".
לדבריו, הוא מונה כי הממשלה רוצה להסדיר את ההתיישבות ביו"ש, גם בלי חוק ההסדרה. "מוניתי למצוא פתרונות יצירתיים עד שיהיה חוק, בין שהסדרה או החוק הקפריסאי, נרמול המצב ביו"ש". ייתכן שהממשלה מניחה שהחוק לא יעבור ולכן נוצר התפקיד, שאלתי. “כל הפתרונות והבעיות יידונו במינהל האזרחי", ענה. “מה הסמכות שלי עליו? אפסית. אם זה לא יעבור, אצטרך לחשוב על דרכים אחרות. אני מאמין שרוב הבעיות ניתנות לפתרון, ואלו רק חסמים ביורוקרטיים. חלק מהמקרים תקועים, כי אין מישהו שלפתור זה פרויקט חייו. עכשיו יש. אני יודע לעשות דבר אחד: להתמסר".
הוא נכנס לתפקיד בימים שבהם מתחלפת הנהגת ההתיישבות. “אני מתייחס להתיישבות כמו אל בתי שהתחתנה: אל תתערב, אלא אם כן שואלים אותך". ולרשטיין מביט אחורה ומשווה את הלהט החלוצי של תחילת ימי ההתיישבות להיום. “האם עדיין יש אותו להט? בכלל לא. היום יש נורמליזציה, יש איכות חיים. יש נדל"ן. הכישלון שלנו הוא שהתנועה היא פחות אידיאליסטית, וזו בדיוק גם ההצלחה שלנו. האידיאליסטים מניחים את היסודות, והמסה מגיעה מאיכות החיים. היום ברור לכולם שגושי ההתיישבות יישארו בידי ישראל בכל הסדר. האידיאליסטים הקימו את היישובים האלה, האנשים הרגילים הפכו אותם לגושים".