רבין עשה מה שאף פוליטיקאי חפץ חיים לא יכול בימינו: לדבר בשפת השמאל

עצרות הזיכרון בכיכר לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין הן בבואה למצבו של השמאל, הן מספרית והן אידיאולוגית. במוצאי השבת האחרונה, כאשר עשרות אלפי אנשים גדשו את הכיכר, יו”ר מפלגת העבודה יכול היה להיות דווקא מרוצה.

במשך 22 שנה העצרות לזכרו של רבין, שנרצח בידי איש מחנה הימין לאחר הסתה פרועה, פשטו ולבשו צורה. בתהליך עקבי היטשטש הממד הפוליטי של הרצח, וחזונו המדיני של רבין התקבע בתודעה הישראלית כחסר רלוונטיות. לתהליך זה אחראים הפיגועים של האינתיפאדה השנייה, השמאל שגילה חולשה מנהיגותית וחוסר דבקות בחזון מדיני, ומחנה הימין, שידע לקחת את האצבע המאשימה שהפנה כלפיו השמאל ולהפוך אותה לאגרוף המוטח בפניו של המאשים.

22 שנה לאחר הרצח פיגועי האינתיפאדה שככו, מפלגת העבודה חידשה את מנהיגותה ודם צעיר וחדור מוטיבציה החל לזרום בה. בצד תהליכים אלו נותר מחנה הימין בשלו. במקום חשבון נפש והכאה על חטא, הוא אפשר לדם הקיצוני להמשיך לחלחל עמוק לשוחותיו. בקבוצות הוואטסאפ של הליכוד התנהלו במהלך השבוע שעבר ויכוחים על מידת חלקו של רבין בשפיכת דמם של יהודים, והופצו תיאוריות קונספירציה שונות המרחיקות את אשמת הרצח ממחנה הימין. לצד זאת, השיח הציבורי הישראלי נשטף באמצעות אנשי הימין בקולות הולכים וגוברים הגוזרים גזירה שווה בין ההסתה משמאל ובין ההסתה מימין, תוך גיוס מסיבי של סיסמאות האחדות והפשרה כדי לכסות על מקורה האמיתי של האלימות.

גם הדמוקרטיה הישראלית שספגה מכה ב־4 בנובמבר 1995 ממשיכה לחטוף מהלומות במהלך ימי שלטון הימין, שיוזם עוד ועוד חקיקה המחזקת אלמנטים לאומניים ומחלישה את שומרי הסף הממלכתיים.

נאומו החשוב של יובל רבין בטקס הממלכתי לאביו, שהלך ישירות על ראשו של ראש הממשלה נתניהו, היה בבחינת מכת חשמל למחנה השמאל. דבריו הפיחו חיים ועוררו בקרב חברי מפלגת העבודה מוטיבציה לתבוע את עלבון המחנה. עם זאת, יש לזכור כי רבין הבן עשה מה שאף פוליטיקאי חפץ חיים לא יכול לעשות בימינו: לדבר בשפת השמאל.