20 שנה אני מכיר את יצחק מולכו. מכיר כמו שעיתונאי שמלווה את ראשי הממשלה מאז יצחק רבין יכול להכיר את מולכו. אני מכיר אותו מאז נבחר בנימין נתניהו להיות ראש ממשלה בפעם הראשונה. תמיד בחליפה מוקפדת, עניבה קשורה היטב, מדיף ריח קולון ומשדר רצינות, קלאסה ואוויר פסגות. ניסיתי לדבר איתו. לשמוע מילה, תדרוך, לקבל הצצה פנימה, כי מיד הבנתי שמדובר באדם רציני ומקושר. כבר אז הסבירו לי שהוא האיש הכי קרוב לנתניהו, וברגע שראיתי שהוא נשלח לפגישות עם יאסר ערפאת הבנתי את מהות הקשר. מולכו דיבר איתי קצרות, הוא היה לבבי, ענייני ונחוש והסביר לי בקול נעים ושקט שלא יתראיין לעולם. אמרתי לו אז בהתגרות חצופה של עיתונאי צעיר: "שמעתי את זה הרבה, אין לעולם". טעיתי. הוא, בניגוד לכל השאר, עמד בדיבורו.
תפסתי אותו כמה פעמים עם המצלמה בעלייה למטוס, בכניסה לבית הלבן, בדרך למעלית במלון. הוא נשאר השליח המושלם. שקט, דיסקרטי ואמין. מולכו היה שומר הסף של נתניהו: בלי עמדות משל עצמו, בלי אג'נדה ברורה, בלי רצון להשפיע על עמדות ראש הממשלה או לעצב אותן. אדם שהוא סולל דרך, בודק מה אפשר ומודד כחייט את מידות החליפה שהגביר שלו מסוגל, או רוצה או מוכן ללבוש.
הוא היה האיש המושלם לומר "לא" מנומס, בלי לפוצץ את האישים שעמדו מולו. הוא היה השליח המושלם למסרים רגישים, דווקא כי הייתה בתפקידו "התכחשות מובנית". כלומר, היכולת להכחיש או להרחיק את המעורבות של ראש הממשלה מהעניין באמצעות השליח. על זה יש להוסיף את ההפך המוחלט: מולכו היה שליח והעביר מסרים, אבל כמו שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, כשאנשים דיברו איתו הם ידעו שהם מדברים עם ראש הממשלה. כמעט אחד לאחד.
אני מספר את כל זה, כי הרושם שלי על מולכו היה תמיד חיובי, אף על פי ששמעתי הרבה דברים אחרים. אנשי מוסד ואנשי משרד החוץ היו מספרים איך הוא היה ברגע עוקף את המהלכים שלהם, משנה ומחבל בשיטתו האלגנטית ובאמצעות הכלי הכי משמעותי: הקשר האישי עם ראש הממשלה. אני התרשמתי מהסגנון המלכותי, מהעווית הקטנה של המרירות והסלידה כשהוא דיבר על ערפאת, מהאור בעיניים כשהוא דיבר על בכירי הממשל האמריקאי. שמעתי עליו הרבה. שמעתי ממנו מעט.
חשבתי עליו השבוע כשדווח שהוא נלקח מביתו בשש בבוקר לחקירת משטרה. זה כל כך סותר את מהותו ואת הסגנון המרוחק והמאופק שלו. חשבתי על כך שהפעם הוא יהיה חייב לדבר. יהיו שאלות ותשובות. אנחנו לא יודעים כמעט כלום על החקירה. היו דיווחים על כך שהוא נשאל גם על ענייני הגז, על ענייני הפרויקטים בעזה ובעיקר על השליחות שלו לגרמניה.
ההבדל בין התקשורת למערכת המשפט הוא בחיבור הנקודות לקו. התקשורת משרטטת את הקווים בין הנקודות, בלי יכולת לחדד ולהבהיר את הנקודות. היא כמו ציירי הרחוב שמציעים דיוקן מהיר, לעתים קצת מגוחך ביחס לתמונת המציאות. יש לה החופש והתפקיד להציג תמונה באופן פשטני, באופן נסיבתי. לפעמים זו האמת הפשוטה, לפעמים לא.
במקרה של מולכו הנקודות האלה משרטטות את התמונה הזאת: האיש הכי קרוב לראש הממשלה נוסע בשליחות לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ומשכנע אותה מדוע דווקא עכשיו צריך לחתום על עסקה להחלפת צוללות בעוד עשר שנים. אחר כך מתברר שהוא מעביר מסר נוסף שאין מניעה למכור צוללות למצרים, מהלך שעליו נודע לבכירי מערכת הביטחון ולשר הביטחון משה יעלון כדבר מוגמר שלא עבר דרכו. עכשיו, מולכו הוא שותף של עורך הדין דוד שמרון. עד המדינה מיקי גנור טען ששמרון היה אמור לקבל נתח מרווחי העסקה. כלומר כל עמלה, אם הייתה, היא בחלקה של מולכו.
התמונה המצטיירת היא של חשד לפעולה בעייתית, מוזרה ואולי מושחתת. לתקשורת אין כלים לבדיקת הנקודות עד הסוף, רק לשרטט את הקו ביניהן. השרטוט הזה של הקו הוא ההתחלה שמאפשרת למערכת אחרת להיכנס לעומק: מערכת אכיפת החוק. עכשיו מתחילים לבדוק את הנקודות: מתי הוא נסע, מה הוא אמר, למי הוא אמר, האם ידע, האם פעל, האם הכיר את גנור או רק פגש אותו במסדרון.
כך נולד זיוף
בתפר שבין שרטוט הדיוקן התקשורתי לבין הצלילה לפרטים, נשאלות השאלות המהותיות: האם מדובר בעבירה פלילית, האם יש הפרה של הסכמי ניגוד עניינים, האם יש כאן התנהגות בוטה וחזירית או מדובר בסתם אי־הבנה. האם הקו באמת עובר בכל הנקודות שצוירו בהתחלה, או שמדובר בתמונה שונה לחלוטין. כך נולדות חדשות "מזויפות". פייק ניוז. הפער בין החשד הראשוני, בין התמונה השטחית המצטיירת לבין התוצאה בסוף, מאפשר לפוליטיקאים לדבר על זיוף. זה לא ממש זיוף. זה פער מובנה. הפער בין מה שאפשר להוכיח לבין מה שאי אפשר. בין מה שמסריח לבין מה שאסור. בין מה שמעלה עשן לבין מה שבוער.
בבריטניה התפטרה אתמול שרה בממשלה כי לא דיווחה על פגישות עם בכירים ישראלים. המקור לפרשה שלה הוא ציוץ של יאיר לפיד. היא הלכה בגלל משהו כל כך פעוט, שבעיניים ישראליות הוא מגוחך. שר ההגנה הבריטי התפטר אחרי שנטען שלפני 15 שנה הוא הניח יד על ברך של עיתונאית. באנגליה מה ש"לא ייעשה" באמת לא ייעשה. אצלנו עד שהחשד הופך להאשמה והרשעה, הם בועטים ומקללים, צורחים ושורטים. אצלנו הם "זכאים" בידי המחנה שלהם, גם אחרי שנגמר הכל. למשל תומכי משה קצב, שיש בהם כאלה שמשוכנעים שהוא קורבן.
זו המהות האמיתית של הפייק ניוז. לא הפער בין האמת העיתונאית הלא מדויקת לאמת המשפטית המוכחת והבדוקה לכאורה. המהות היא תעלול פוליטי יחצני גאוני של דונלד טראמפ, שבו הופך הכלי המבקר לכלי מותקף ומושמץ, היוצר משוואה חדשה: טענות וטענות נגד. אם כלי התקשורת "שקרנים" ו"מזויפים", אז צריך לקבל את מה שאומרים כדבר טעון הוכחה ואפילו כדבר מעורר חשד. ואז יש מה שהם אומרים ומה שטראמפ טוען.
זה מה שניסה גבי גזית לעשות עם טענתה של דנה ויס. זה מה שמוביל את נתניהו במלחמתו בעיתונות הישראלית. לצערנו, יש כאלה שמצדיקים את טענותיו. הבעיה היא שנתניהו עבר לאחרונה עוד שלב ועלה למערכה על היושרה של מערכת אכיפת החוק. ההתקפות על המפכ"ל, על בג"ץ ועל ה"ההדלפות" מהחקירות הן אמצעים בטיעון החדש: החקירה כל כך מזוהמת פוליטית, שאין סיכוי שתוציא את הצדק לאור. זה מסוכן ואני מרגיש מוטרד. זו הטרדה חודרנית שלי כאזרח. הנה אני אומר את זה עכשיו, בלי לזייף.