סיפור דמיוני על בכיר ושלוש נשים עם עבר מפואר והווה עגום

"העולם הוא במה, וכולנו שחקנים", כתב המחזאי וויליאם שייקספיר, במחזהו "כטוב בעיניכם", לפני יותר מ־400 שנה. מאז חל שינוי קטן, זה כבר לא טוב בעינינו, זה רע לתפארת, אולי כטוב בעיניהן של נשות הגילדה.

הסיפור שלנו הוא תיאור של מציאות מדומה בכתריאליבקה שלנו. אירוע טרגי בדירה, ובהמשך בבית קפה טרנדי ליד תיאטרון הבימה. תככבנה בו בין השאר שלוש נשים, בעלות עבר מפואר והווה עגום. לכל "יידנע" מהן יש זיכרונות מהימים שבהם היו נחשקות, והשתמשו במראה ובמיניות השופעת רק כדי להתקדם הלאה. כי גברים, ואין מה לעשות נגד זה, הם יצורים עם הורמון טמטום ברמה גבוהה - לעולם היצר יגבר אצלנו על ההיגיון. אגב וכידוע, שום גבר לא אילץ את חוה לאכול מהתפוח, היא החליטה לבד.

מערכה ראשונה

בדירה בשדרות רוטשילד בתל אביב, בניין יפה לשימור. בשעה 11:08 בבוקר, אחרי שהקשיב למבזק החדשות בגל"צ, שבו דיבר עליו השדר, ורגע לפני הצהלולים של אראל סג"ל ושימון ריקלין, פתח מוישה את המגירה בשולחן העבודה שלו. הוא הוציא אקדח מסוג יריחו, וידא שהוא טעון, ליטף אותו בשתי כפות ידיו, דחף את הקנה לפיו ולחץ על ההדק.

מלכה אשתו, שבמקביל בישלה ארוחת צוהריים, כפי שמוישה אוהב: עוף, תפו"א וירקות שורש בתוך שקית בתנור, וסיר עם כוסמת חומה ומצחינה על הגז, לא שמעה את רעש הירייה. הטלוויזיה בסלון דלקה, וערימת שרלטנים עם כוחות קוסמיים שזקוקים לחופשה של שלוש־ארבע שנים במעשיהו ובנוה תרצה (כמובן אחרי שיורשעו בהונאה) פתרה לצופים בעיות ומשאלות. ומלכה הקשיבה להם, חוככת בדעתה אם לפנות בכתב לתוכנית, כי אולי יימצא פתרון לבתה, פסילע, בת ה־41, ששום גבר לא מוכן להביט עליה, כי הרוע מטפטף לה מהעיניים. אגב, רוע זה גנטי.

היא צווחה למוישה פעמיים: "בוא כבר, האוכל מוכן". הוא כמובן לא ענה, והיא ניגשה לחדר העבודה וקפאה במקום. חלקי מוח, דם, גולגולת ושיער היו דבוקים לציור של מאנה שהם קנו בטיול לפירנצה לפני 27 שנה. היא נזקקה לשתיים־שלוש דקות, עד שיבבה נשמעה איומה מפיה. אבל כפולנייה, היא התעשתה מהר, אפילו חשבה על עוגות הפרג שהיא חייבת לאפות לפני הלוויה, כדי שיהיו קצת קיכלעך לשבעה. וכמובן גם קומפוט של פירות יבשים, שמסייע בעיכול האבל.

מלכה החליטה לטלפן לבנה אהרונצ'יק, שתמיד היא מקפידה לתאר אותו בפני חברותיה לרמי קוב, כ"עורכדין של החשובים. באמת, כולם באים אצלו לקבל עצה טובה. הוא חכם כמו אמא, אבל שובב כמו אבא שלו. לפעמים הוא שוכח שהוא נשוי ויש לו משפחה. קורה, אבל הוא ילד טוב, באמת, אני נשבעת לכן".

ואהרונצ'יק, שהוא באמת ילד טוב, ענה למלכה אחרי שני צלצולים. "בוא מהר הביתה. אבא ירה בעצמו, אני חושבת שהוא נושם, אבל יש לכלוך נוראי בחדר העבודה. מה אני אעשה?"

אהרונצ'יק הגיב מיד. "אני כבר בדרך, אמא, תוך עשר דקות אני אצלך. תתחילי להנשים אותו, תני לו בוקס חזק בחזה, ליד הלב. אחר כך תלחצי חמש פעמים חזק, ליד הסרעפת, ותנשימי חמש פעמים לסירוגין. אני כבר מגיע".

מלכה הקשיבה ובכתה, על עצמה כמובן. הרי החברות ישאלו בשבעה, איך זה קרה ומה היה לו. והרי היא לא יכולה לומר: "מה היה לו? דירה שלושה חדרים בחולון, אני חושבת". כי מוישה היה איש אמיד, והרי כולם יידעו שהוא דפק לעצמו כדור בראש, וגם לכלך את האורגינל של מאנה, כי לעולם יישאר הכתם. אז בין היבבות היא אמרה לאהרונצ'יק ביידיש: "סיז־צו־שפייט, מיין קינד. צו שפייט (מאוחר מדי)". אבל הילד כבר ניתק, ורץ לחניון בדרכו אליה.

מערכה שנייה

אומנם מלכה לא שמעה את רעש הירייה, אבל השכנים בקומה שלה דווקא כן שמעו. הם גם שמעו את זעקותיה ובכייה, והודיעו לשוער הבניין שיזעיק עזרה. הניידת הראשונה הגיעה בתוך עשר דקות, ממש כאשר אהרונצ'יק דילג במדרגות, עם אדרנלין ברמה גבוהה, שמנעה ממנו להשתמש במעלית. השוטר והשוטרת מנעו ממנו בכוח סביר להיכנס לדירה, שהפכה לזירה, לפחות עד שיגיעו חוקרים עם טכנאי מז"פ.

"יש גופה בזירה, נראה חשד להתאבדות", הם דיווחו למוקד, "אנחנו נשארים כאן".

אהרונצ'יק התיישב על המדרגות, פתח את תיקו, הוציא קופסה עם כסס וגלגל לעצמו "פייסל" נאה. השוטרת שראתה אותו דרשה ממנו לכבות. הוא אמר לה: "סתמי". ומלכה שהריחה ריח מוכר מהזמנים שבהם גר אצלה כמתבגר, רק אמרה: "אהרונצ'יק, אני מבקשת, זה לא זמן לחשיש. תכף תבקש שאני אביא לך את הנרגילה, מה קורה איתך? טוב שאבא לא רואה". אבל אהרונצ'יק לא ענה, רק גלגל טבעות עשן ומולל בידו נייר גלגול.

החוקרים הגיעו. הטכנאים לבשו את החליפה הלבנה וכיסו את נעליהם. הם פסעו פנימה עם הציוד, וגם מלכה, שרצה למטבח להביא סמרטוט לח ומגב, למקרה שחס וחלילה יהיו סימנים על הרצפה המבריקה. הסיר של הכוסמת שנשאר על הכיריים הדיף ריח של נבלת חולדה. אז היא כיבתה בתנועה אוטומטית.

הטכנאים אספו ממצאים, צילמו ותיעדו. החוקרים ערכו למלכה תשאול ראשוני, וסירבו בנימוס לאכול ארוחת צוהריים, אף על פי שהאוכל בתנור כבר היה מוכן. אהרונצ'יק כבר עזב באלם ובהלם, וצעד משומש לגמרי דרומה לכיוון הקפה בהבימה. הוא סגר את הסלולרי. לימים הוא לא יהיה משוכנע מתי בדיוק אמו אמרה לו: "צו שפייט", אבל הוא משוכנע שהיא אמרה.

# # #

השמועה על התאבדותו של מוישה רצה מהר. עוד לא היו ידועים כל הפרטים עם הרוטב, אבל זה לא מנע משום שרלטן להתחפש לראש הצח"מ, ולדווח לאחור. מהדורות החדשות של השעה שלוש דיווחו על הבכיר ששם קץ לחייו בביתו שבתל אביב. שמו עדיין לא פורסם, אבל היה קל לנחש, כי השדר המשיך בדיווח: "נגד הבכיר התנהלה לאחרונה חקירת משטרה בחשד לביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית, בעקבות תלונות של ארבע נשים, שלטענתן היו כפופות לו בעבודתן בחמשת העשורים האחרונים".

פסילע הגיעה לבית הוריה, כאשר הצוות של חברת אמבולנסים פרטית עסק באריזה ובפינוי של גופת אביה מהדירה, שכבר חדלה להיות זירה.

"הגיע הזמן, אמא. סוף־סוף נפטרת ממנו. עכשיו יהיה קצת הרבה בושה, אבל ישכחו מהר", אמרה.

מלכה הביטה בבתה, והבינה שוב מדוע שום גבר לא מתקשר אחרי הדייט הראשון. "את כל כך רעה, פסילע. אני אוהבת אותו, תמיד אהבתי ותמיד אוהב. תמיד ידעתי על הכל, אבל אבא שלך תמיד חזר הביתה, ודאג לי ולכם. אז סתמי את הפה, ובואי תעזרי לי לנקות. יבואו אורחים עוד מעט, הנה כפפות צהובות, מתאים לך לצבע של העיניים".

פסילע הציתה סיגריה דקה, והביטה באמה. "את באמת מתאמצת להיות כנועה, קטנה ומטומטמת, נכון? אין לי זמן לניקיונות, יש לי פילאטיס ואחרי זה יוגה בגורדון. תעדכני אותי מתי הלוויה, מתי שמים אותו בבור. אני הייתי שורפת אותו בקרמטוריום ומפזרת את האפר בביוב, בלי שאף אחד יראה את האפס הזה. ביי, הייתי כאן".

מלכה הדומעת לא ענתה, אף על פי שהיה לה הרבה מה לומר.

מערכה שלישית

בית קפה. שני שולחנות בפאתי המרפסת, המשקיפה על התיאטרון הלאומי והיכל התרבות. בשולחן הפינתי יושב אהרונצ'יק ומתבונן בספל האספרסו. בשולחן הסמוך אליו יושבות שלוש גרציות: פשטינקנע, צידרייטע וגמיסנע. על השולחן שלהן מקיאטו כפול לכל אחת וקערת ענק של סלט קינואה. השמועה על התאבדותו של מוישה הייתה כצו 8 בשבילן, והן מקיימות "קרנקנש'ע ישיב'ה" בעוד אהרונצ'יק מקשיב, ומפנים מהר שהן מדברות על אביו מולידו.

גמיסנע: "איזה אומץ היה לו, למוישה, איך הוא אכל פשוט את הכדור, בלי שטויות של 'לא עשיתי כן עשיתי'. מה אגיד ומה אומר, חי ומת כמו גבר".

פשטינקנע: "די, גמיסנע, אני לא יכולה לשמוע אותך. תמיד ידעתי שנתפסת עליו בהתאהבות, גם כאשר היה איתי. הקנאה שלך נשפכה מהעיניים. אם יש בך כל כך הרבה רחמונ'ס, למה התלוננת? למה הלכת לפוליצאי? הרי הוא דאג לך. כן או לא? לי הוא לא נתן כלום, וגם אף פעם לא ביקשתי. התלוננתי, כי הוא לא הפסיק להתקשר, והוא נמאס עלי".

גמיסנע: "הוא התקשר? או שאת לא הפסקת להתקשר אחרי שהיית שנה בלי עבודה? מה את חושבת שהוא לא סיפר לי? הרי על השם שלך בסלולרי שלו היה רשום: 'פשטינקנע לא לענות'".

פשטינקנע: "בסדרררר. תני לי סיגריה, ותעבירי לי את הסלט. למה ביקשת בלי לחם? אני נורא רעבה. ובאמת במקום לדבר על השטויות שלך, בואו נסכם על גרסה שנמסור כאשר יפנו אלינו מהג'מעה של העלוקות, לתגובות אחרי ההתאבדות".

צידרייטע: "אני עוד לא מעכלת שהוא מת. באמת שהיה בו משהו, ונהניתי לנסוע איתו לחו"ל. הוא ידע כל כך הרבה, ותמיד הסביר לי על תהליכים ומהלכים. ותמיד זה יצא כמו שהוא אמר".

גמיסנע: "אוי, נו באמת צידרייטע. כולם אצלך רק הסבירו לך על מהלכים, ובינינו את הרי סתומה־על־מלא. גם השופט המחוזי שלך, שנסעת אליו למלון של ההשתלמות ליד אבו גוש, הסביר לך על 'מהלכים'? אז למה סיפרת לאשתו, כשהוא זרק אותך צ'ורטי־ווז־נעייט? למה הראית לה תמונות שלו ישן עירום, שצילמת? בשביל מה צילמת? לספר לה על זיכרונות? על תהליכים?".

צידרייטע: "מה את אומרת עליה, פשטינקנע? נהייתה לנו צדקת זותי. תזכירי לה, בבקשה, איך היא קראה לנו שנביא לה טישו לסגור את הבכי, אחרי שהגנרל שלה נתן לה ברקס, בגלל שהאויס־גוושנע־אנת'ך (אשתו, מגבת שכובסה יותר מדי פעמים) שלו, שמה עליו חוקר. את זוכרת גמיסנע מה סיפרת לנו שהוא אמר לך? 'נפרדנו כך, ומעכשיו דממה. הבנת? אל תדפקי לי את הקידום'. ומה עשית, גמיסנע? תזכירי לה, פשטינקנע, תזכירי לה. הרי את דפקת לו את הקידום!!! ואפילו אנחנו אמרנו לך שאת מכשפה רעה".

פשטינקנע: "תפסיקו כבר לריב. ותסגרו את הסלולרי, כי מתקשרים ושולחים לי הודעות שאגיב. תכף יתקשרו גם אליכן. נו, מהר, עכשיו לסגור. הלאה, אנחנו צריכות לקבל החלטות: 1. מה אנחנו אומרות לתקשורת; 2. האם אנחנו הולכות ללוויה ולשבעה; 3. מה אנחנו אומרות לילדים? לי אין בעל כרגע, כי אני מחכה לשנה למנוח, עד שאני נטפלת לאיזה צדיק, אבל לכן יש בעלים. מה אתן רוצות לומר להם? האם אנחנו ממשיכות עם הקו שמוישה ניצל אותנו, הטריד אותנו, השתמש בכוח הסמכות? אתן מבינות שאנחנו חייבות להיות ביחד? מה אתן רבות כמו חתולות רחוב?"

גמיסנע: "צודקת, אין מה לריב עכשיו. אני לא יכולה לחזור בי, יענק'ל עוד יעזוב אותי אם יידע את האמת. אני ממשיכה בעניין של מעשה מגונה, שהתנגדתי וברחתי מהמקום. זהו".

צידרייטע: "אוקיי. רק שתביני, גמיסנע, מלכה שלו, אין לה מה להפסיד. ואת, אני והיא, יודעות שהיא יודעת הכל, רק היה לה נוח להתעלם. היא יודעת שלמוישה הייתה עוד דירה שמעולם הוא לא השכיר, אלא אנחנו חגגנו שם. ואם היא לא יודעת, היא תדע מהר. זוכרת איך החוקר של הנבלה של הגנרל צילם את האוטו הצבאי שלו חונה מתחת לבית שלך ברבע לחמש בבוקר? שירדת איתו כדי להיפרד ממנו? זוכרת או לא זוכרת? כי אני זוכרת. הקטע של 'איני חוזרת בי, אבל לא מדברים סרה במת', לא יעבוד פה. הבן שלו עורך דין, את מבינה את מה שאני מדברת אלייך?".

# # #

לאהרונצ'יק הספיק מה ששמע. הוא קם משולחנו בעדינות, ניגש למלצרית ושילם את החשבון שלו - ואת החשבון שלהן - וחזר לשבת. הגרציות עוד המשיכו להתווכח על גרסה מוסכמת, אך לא הגיעו להבנה בסוגיית הבעלים והילדים. הן החליטו להיפגש בערב אצל פשטינקנע, כדי להמשיך לחפש תגובה מוסכמת.

פשטינקנע ביקשה חשבון, והן שלפו את הפלסטיק מהארנק. "תוסיפי 15% שירות, בבקשה", אמרה גמיסנע.

המלצרית חייכה במבוכה ואמרה: "האדון כאן כבר שילם את החשבון והשאיר תשר נדיב. אז תודה לכן".

אהרונצ'יק חייך אליהן, וביקש סיגריה מהחפיסה שהייתה על השולחן. "אני הבן של מוישה, כבר אפשר לומר זיכרונו לברכה, או לא לברכה, תחליטו אתן. שמעתי את כל השיחה שלכן, הייתה מעניינת. יש לי באמת רק תגובה אחת למה ששמעתי: כל אחת מכן היא א־מיסע־ברייה. אם אני כועס על אבא עכשיו, זה רק כי היה יכול להצליח יותר. לגבי אמא שלי: היא יודעת על כל אחת מכן, היא תמיד ידעה. היא יודעת את השמות, מקומות שהייתן בהם. אבא אהב אותה בדרכו, וכשהיא הוכיחה אותו על נשים בחייו, הוא לא הכחיש. שלום לכן, אתן פטורות מהלוויה וגם מהשבעה. אל תבחנו את מלכה'לה, היא חיה טורפת אם צריך".

הוא עזב את המקום, הגרציות נותרו דוממות. צידרייטע עזבה ראשונה, כאשר המונית שהזמינה הגיעה.

מערכה רביעית

בית העלמין בקיבוץ עינת. מוישה סלד מחברה קדישא. מלכה רכשה שתי חלקות, והשכיבה 220 אלף שקל על הרכישה. פסילע שמעה את הסכום וכמעט איבדה הכרה. הצוות של בית העלמין הכין מיקרופונים לנואמים, משטרה וחברת סדרנות כיוונו את אלפי האבלים לחניה. הרי מוישה היה שפיץ בכתריאליבקה. מלכה החליטה שרק היא תדבר בלוויה, וגם כלתה ענבר, אשתו של אהרונצ'יק, כנציגי המשפחה

"אל תשכחי מאיפה באת, א־שטיק־מרוקנישע, ואיך בעלי דאג לך ומימן את חייך עד שסיימת התמחות בראיית חשבון. אני רוצה לראות את הטקסט על הבוקר, ושלא תהיינה כאן חריגות מהכתוב. תתלבשי בהתאם, זה לא נשף. ברור לך?"

ענבר רק הנהנה וחיכתה שמלכה תרד לה מהמשקוף של העין כדי לטלפן לסלון של פיליפ. הרי היא צריכה להיראות קום איל פו, כי יגיעו חברים ואח"מים.

טקס הקבורה היה מרשים וקצר. בסיומו השמיעו את השיר "האיש ההוא". מלכה רצתה בכך, כי זכרה שיונתן גפן ושלמה ארצי היו ידידים של מוישה. הם גם באו ללוויה.

מערכה חמישית

בדרך הביתה מלכה אמרה לפסילע: "נגמר השבת הגדול, כן? מצאי עבודה, יש לך שני תארים. סיימתי לממן אותך"; ולאהרונצ'יק אמרה: "אתה כמו אבא שלך. איני סובלת את ענבר, ואתה יודע את זה. אז או שאתה מפסיק עם העניינים, או שאני מספרת לה את מה שאני יודעת. הכל ברור, ילד שלי מתוק?"

אהרונצ'יק הביט בה בעודו נוהג לאט בתוך הפקק לכביש 5. "אמא, את זוכרת מה אמרת לי כשהנחיתי אותך בטלפון על ההחייאה לאבא? כי אני זוכר. צו־שפייט, אמא. סיז־צו־שפייט".

מלכה פתחה את התיק השחור של פראדה, שלפה מטפחת כחולה, ומחתה את הדמעות. אחרי שיבשו עיניה, היא שלפה שפתון וחיככה את שפתיה זו בזו.

מערכה שישית

גמיסנע צייצה ראשונה בטוויטר. "גם ברגע הטרגי, איני חוזרת בי מדברי", כתבה. בתוך דקה היא ספרה 30 לייקים. כולם היו מנשים.