זה היה אולם לא גדול במלון ניו־יורקי לא מפואר במיוחד. מעט המוזמנים, בהם מספר בולט של יהודים חובשי כיפות, לא התקשו למצוא בו מקום. עוד כ־200 אנשי תקשורת הצטרפו אליהם, רובם בפנים חמוצות של מי שנשלחו לסקר את ה־non-event של הבחירות לנשיאות. בצד השני של העיר כבר הטעינו זיקוקין די־נור בהיכל הענק שנועד לארח אלפים למסיבת הניצחון. ואז, אחרי חצות, קרה מה שרבים מתקשים לעכל עד היום, ודונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב.
האווירה בחדר לא הייתה מחשמלת. לא נשמע משק כנפי ההיסטוריה, וגם הנאום של הזוכה בבחירות היה, כדרכו, נטול השראה. אבל בערב הזה עלתה ארה"ב על מסלול חדש ומבטיח הרבה יותר, בעיקר עבורנו. התקשורת האמריקאית (וכמוה רוב הישראלית) שלעגה לרעיון שטראמפ ייבחר לנשיא, ממשיכה עד היום ללגלג עליו ומסרבת לקבל את הבחירה הדמוקרטית. רובה גם לא האמין שהוא ישלים שנה בתפקיד, והנה, הוא צועד לקראת המועד הזה.
רוב סיכומי השנה שחלפה מאז היבחרו שנעשו בתקשורת האמריקאית עסקו בעיקר בניתוח 2,461 הציוצים שהעלה בטוויטר בשנה הזאת (אגב, בשנה שקדמה לה הוא צייץ בתדירות כפולה). נאמנה לאמירתה של הילרי קלינטון, שלפיה תומכי טראמפ הם "בזויים", התקשתה התקשורת למנות ולו הישג אחד שלו, אף שהם רבים.
הכלכלה האמריקאית פורחת בזמן טראמפ. יהיו מי שלנצח ייחסו כל הצלחה לאלילם ברק אובמה, אבל עובדה היא שמאז הבחירות כל מדדי הכלכלה מראים פריחה. טראמפ חתך במהירות את הרגולציה החונקת שכפה אובמה על הכלכלה, ואם יצליח להשלים את רפורמת המסים שלו - הכלכלה האמריקאית תזנק גבוה יותר.
אבל מרגע שנבחר הוא לא זכה לדקה אחת של נחת. עננת החשדות סביב הקשרים עם רוסיה מטילה עליו צל מתמיד. בעוד התקשורת מתמקדת בעיקר בהשלכות של החקירות על המשך כהונתו - כדאי להסתכל על המשמעות ועל היקף המבצע שניהלה רוסיה נגד ארה"ב: מבצע מודיעיני אדיר המשתמש בכל הכלים של המדיה החדשה כדי להחליש את המעצמה היריבה.
הייתה כאן גניבת מידע אינטימי, ייצור מסיבי של פייק ניוז (מה שבעבר כונה דיסאינפורמציה), יצירת עשרות אלפי ישויות פיקטיביות ברשת החברתית שהשפיעו על הלכי רוח והפעלה, ביודעין או שלא, של אישים רבים בעלי השפעה במערכת הפוליטית. קשה לדעת אם גם טראמפ עצמו היה בין המגויסים/מופעלים/נסחטים של המודיעין הרוסי - אבל אי אפשר שלא להתרשם מהעוצמה שהופגנה כאן. חלק ניכר מהפעולה הרוסית נגד ארה"ב, כמו קניית פרסומות או הפעלת בוטים ברשת, נעשה גם במסגרת החוק.
קיבלנו שיעור על מה יכולה לעשות מעצמה כדי להחליש את המעצמה היריבה. מטרת הרוסים הייתה לפגוע באמון של האזרחים האמריקאים במערכת הפוליטית שלהם, והם הצליחו מעל ומעבר. יותר ממחצית מאזרחי ארה"ב חשים אי־אמון מוחלט בנשיא ובמוסדות הדמוקרטיים. לרוסיה יש לא מעט אינטרסים גם פה. ישראל נתפסת בעיניה כמדינה שקרובה אליה תרבותית (בשל שיעור דוברי הרוסית בינינו) וככוח המשמעותי ביותר במזרח התיכון העשוי להפריע למימוש האינטרסים שלה. שירותי הביטחון שלנו חייבים להניח שגם מערכות הבחירות אצלנו כבר לא יהיו נקיות ממעורבות כזאת.
הטוענת לכתר
גם בחלוף שנה מאז היבחרו - טראמפ לא נגמל מהרגל ההתקוטטות עם יריביו, גם אלה שבתוך המפלגה הרפובליקנית. חלק מהממסד הרפובליקני מתחיל לקבל את מנהיגותו, אבל יש שם בחישה מתמדת למקרה שיודח טרם סוף הקדנציה. אחת הטוענות לכתר תהיה, קרוב לוודאי, ניקי היילי - השגרירה באו"ם. היא נבונה, רהוטה, אלגנטית ובעלת ניסיון של שש שנים כמושלת מדינת קרוליינה הדרומית. בת מהגרים מהודו, שטראמפ טעה במהלך הקמפיין וכינה אותה "אינדיאנית".
השבוע היא הופיעה בכינוס ה־IAC - הארגון של הישראלים האמריקאים - והצליחה לסחוף את הקהל כשהציגה עמדה פרו־ישראלית נחרצת של הממשל הנוכחי, וזאת בלי להזכיר פעם אחת את השם "טראמפ". לא במקרה הוא מהסס למנותה למזכירת המדינה.
בעשר שנות פעילותו הצליח IAC לאחד ולארגן את הפזורה הישראלית בארה"ב (המונה בין חצי מיליון למיליון ישראלים לשעבר) לפעילות קהילתית. כששלדון אדלסון הוא מוביל הארגון - הם נהנים גם מקרבה מיוחדת לממשל הנוכחי ומתחילים להאפיל על ההשפעה של איפא"ק (גילוי נאות: השתתפתי כאורח בכינוס של הארגון). אבל בעוד הישראלים האמריקאים מתקרבים - הממשלה שלנו עושה עבודה מצוינת בהרחקת את היהודים של ארה"ב מישראל.
בביקור השבוע בשורה של קהילות אמריקאיות היה אפשר להרגיש את גודל הנזק שעשתה ההחלטה על ביטול מתווה התפילה בכותל. לא מעט רבנים וראשי
קהילות ביטלו מאז אירועי תמיכה והתרמה לישראל, והם מצהירים שכל עוד ישראל יורקת בפרצופם - הקהילה שלהם לא תתרום אפילו דולר למדינה היהודית. עצוב שהממשלה הכה־פטריוטית/יהודית/ציונית שלנו מרחיקה מאיתנו יותר ממחצית מיהודי ארה"ב.
השנה הקרובה היא שנת רצון עבורנו. נקרתה לנו הזדמנות שלא ברור עד מתי תימשך ואם תחזור שוב. בבית הלבן יושב הנשיא הידידותי ביותר שידעה ישראל עד היום. בסעודיה ובמפרץ יש הנהגות צעירות ויצירתיות שהשליכו את האידיאולוגיות הישנות של האזור ומוכנות לראות בישראל שותפה לגיטימית. יש לנו הזדמנות לבצר את עתידנו באזור, וכמותה לא הייתה אף פעם. עכשיו זה תלוי במנהיגות שלנו: האם היא קשובה להיסטוריה או שהיא מתקשה לראות אל מעבר לפוסט הבא.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר
[email protected]