לפני עשרות שנים, במאה הקודמת, כשהייתי שפוך על הברים בעיר הזימה, הזנות והסירחון תל אביב, נהגתי לכתוב ולצייר על מפיות ולשמור את ה"יצירות המסטוליות" בקלסר.
השבוע חזרתי לאותן יצירות בגין אירוע עצוב שבו מעורבת ידידה ותיקה שלי, שבגילה המופלג נאלצה לעזוב את הבית שבו התגוררה 50 שנה, אי־שם מאחורי בית החולים איכילוב. סיבת העזיבה: מתקפת עכברושים ועכברים על ביתה, תופעה מפחידה ומבחילה שלוכדי עכברים ומומחים למיניהם לא הצליחו להדבירה.
הקשישה המבוהלת החליטה לעזוב את הבית ולעבור לדירה שכורה בקרבת נכדיה, וכשהחלה במלאכת האריזה מצאה כמה רישומים ישנים שלי ואת ספרי הראשון "על גדות הביוב", והחליטה שעדיף שיהיו ברשותי. אחד הפרקים בספר נקרא "הזיה מהשטח". הוא עוסק בתקופה מטורפת בחיי שבה הייתי מסטול ותיעדתי דמויות, מחשבות ואירועים שחוויתי או שדמיינתי בהשפעת אדי האלכוהול ועשן הבאנגים.
אף על פי שעברו כ־50 שנה לא הרבה השתנה. לשיפוטכם:
"יושב על הבר ודופק את הראש,
שעון עצבני מסמן לי שלוש.
הדורמן זרוק והברמן מחוק,
הקהל מנומנם בין פיהוק לשיהוק.
הפינה של הבר מלאה בעשן,
ברקע גונח פסנתר מיושן.
גברת עם קוקו מבקשת גפרור,
במבט שלישי זה נראה לי בחור.
שעון עצבני מתקתק בראש,
המחוג התחפף מאזור השלוש,
מלצרית שעשתה לי עיניים ברחה,
על ידי נתקעה מסטולית סרוחה.
הפאב מתקפל, משלמים ת'חשבון,
ברחוב כבר פוגע האור הראשון.
מחלקי עיתונים מפיצים הסחורה,
עורב עצבני מנסר קרע...קרע...קרע...
ושוב כותרות על אחד שאנס,
על משיח פוליטי שנראה כמו דרדס,
על אחד שנכנס באחת מאחור,
על אזרח משונה שנדלק על חמור.
ברדיו קריין מבכיין חדשות,
על רוצח אשתו ושודד הזקנות.
על צעיר עם כיפה שנפל על סמים,
פטריוט ימני ששוחט ערבים.
פנינה ופודל תפסו חתונה,
מוצ'צ'ו וסתמי נתפסו עם מנה.
ציפורה הפליצה בבית הנשיא,
אחרי ששכבה עם בחור מהצי.
עולם מטורף, עולם מסולף, עולם מקולף.
לבן שוכב בשמש עירום,
רוצה להפוך הלבן לאדום.
אדום מתהפך מהבטן לגב,
נראה כמו בשר שממתין לקצב.
שחורים רוצים להפוך לבנים,
לבנים מתים להיות תימנים.
קונצרט של צבעים כמו זיקיות,
יצורים מאוסים בצורת קרציות.
יש מצב כלכלי, יש מצב אווילי,
יש שחיתות, אלימות ואיום מילולי,
עם סגולה, בלי סגולה, מחפש פעולה.
אללה...אללה...אללה..או־לה־לה.
הגדול מכולם יושב במרומים,
מסתלבט על כולם ללא רחמים.
ישו ואללה ואדוני כל יכול,
קונפוציוס ובודהה וזאוס הגדול.
דופקים את הראש עם גראס וחשיש,
עם שחור ולבן ואבקה של כריש.
ולמטה חושבים גמדי העולם,
שלמעלה אכפת מה יהיה בסופם.
יש דבילים מדרובים מכל הסוגים,
מאמינים אינפנטיליים מכל המינים,
מאמינים בתפילות, בנסים וכישוף,
בקללת עטלף וקריאות הינשוף.
חוזר אל הבר לדפוק את הראש,
השעון מתקתק ומראה על שלוש.
ג'וני קריצה וז'ורז'ט היפה
יושבים על הבר כמו ערס ופרוצה,
שמיל הכייס נשען על קליינט,
מזיין לו ת'שכל, מציע לו קנט.
אני מביט מהופנט, מרותק,
מתי ואיך הוא ישלוף ת'ארנק.
בינתיים ז'ורז'ט תופסת לקוח,
וג'וני קריצה מתקפל כמו אפרוח.
שמיל נעלם בזריזות מהבר,
האיש בלי ארנק מחפש כמו עכבר,
הברמן זורק לו חיוך של כלבלב,
מזמין משטרה שתתפוס ת'גנב.
הקליינט של ז'ורז'ט חוזר מרוצה,
וג'וני קריצה מנפח חזה,
תהיה לו מנה, וקצת לקלפים,
והכוס של ז'ורז'ט עוד יכניס אלפים.
הדורמן זרוק והברמן מחוק,
עננים של עשן פסנתר מיושן.
הולך כמו לולב לכיוון לא ברור,
שואל את עצמי מה הסיפור?
למה? וכמה? ואיך? ומתי?
ואולי כבר כדאי לשים קץ לחיי.
נפלתי בבית הרוס למחצה,
משפשף על ז'ורז'ט של ג'וני קריצה,
חולם על קזינו, על כסף גדול,
על נשים, על דולרים, על הים הכחול,
על עולם של טובים שגומרים ת'רעים,
משתין בגדול על הדורות הבאים.
רוצה ליהנות, רוצה לבלות,
לאכול ולשתות, לחיות ולחיות...
דפיקה על הדלת הלך החלום,
שני בלשים אמרו לי שלום.
אזיקים בידיים, חיוך בפנים,
מכונית משטרה עם סירנה כחולה,
אני לא מבין מה כל הבהלה,
חקירה, יא חבוב, חקירה שגרתית,
אולי בטעות נפלתי על תיק.
איזה תיק, מה זה תיק, זה סיפור די עתיק,
השוטר מחייך, השני סתם מפליק.
החליקו ידיים היו מבסוטים,
אני בינתיים תקוע בפנים.
פתאום הם חזרו ואמרו: יאללה, לך,
תסתום את הפה ואל תלכלך.
הלכתי משם פשוט לא מבין,
מה הם רצו שני הכלבים.
נכנסתי לבר השעה רק שלוש,
דפקתי ת'ראש, דפקתי ת'ראש.
הראש מתמלא, השיניים חורקות,
בא לי לבכות, בא לי לבכות.
נגלה לי פתאום בורא העולם,
שירד אל הבר ככה סתם, ככה סתם.
היו לו תלונות על מה שקורה,
הוא דיבר מבולבל,
כה חבל, כה חבל,
על שפנים חילונים שאוכלים חזירים,
על דוסים שמנים שלוקחים שלמונים,
על אברך שאנס ילדות בגינה,
על חילון שניפח קונדום בשכונה.
אלוהים התעופף עם בקבוק על יבש,
אל הבר התגנב ג'ו המחשש,
ג'ו המחשש הוא חוזר בתשובה,
הוא צובט ילדות, אבל זאת מחלה.
הוא אוהב ללטף ילדים,
הוא אוהב להציץ לשכנה עירומה.
ג'ו המחשש הוא חוזר בתשובה,
הוא סוטה מלוכלך שקיבל מחילה.
עשן אוטובוסים מרעיל ת'אוויר,
על הגריל מסתובב שוק של חזיר.
עברה עונה, עברה עוד שנה,
ז'ורז'ט ממשיכה לעבוד כזונה,
ג'וני יושב על שידול של קטינה.
שמיל הכייס נרצח בכסית,
ג'ו המחשש נתפס על מצית,
השיער קצת הלבין, הכרס תפחה,
הבר יתרוקן, הפסנתר התבלה,
ענני העשן עלו למרומים,
אלוהים התמסטל מאחוות העמים.
ג'יזוס ואללה משחקים בשש־בש,
בודהה נזרק על החוף, התייבש.
זאוס ונפטון משחקים בקלפים,
מסביבם מרחפים אלפי מלאכים.
נמאס לי לבכות, נמאס לי לשתות,
נמאס לי לחיות, נמאס לי לחיות.
לוקח עשרים כדורי אקמול,
שקית עם הוואליום שקניתי אתמול,
שותה שני בקבוקים ארבעים ואחד,
חותך את הווריד עם סכין נורא חד,
תולה את עצמי על עמוד החשמל,
מזמזם ת'הימנון ובועט בספסל,
החבל נקרע והדם לא נזל,
בכיתי, צעקתי, כמה חבל,
הקאתי ת'וואליום שקניתי אתמול,
מהתחת יצא לי המון אקמול,
ושוב אני חי, ושוב מיילל,
ושוב כל הזמן רק שואל ושואל,
למה? איך? והאם זה כדאי?
אולי זה לא כך ואולי זה אולי.
השעון על הבר מסמן כבר שלוש,
מתפוצץ לי הראש, מתפוצץ לי הראש"
זה לא נתן אלתרמן, זה לא נתן זך - זה נתן זהבי בתקופת סוטול קשה שכתב וצייר חוויות שעבר.
למען האמת, כשאני רואה היום מי הם אנשי "העולם התחתון" שנשלחים לבתי סוהר: נשיא אנס, ראש ממשלה רמאי, שר מבריח סמים, סגנית שר המואשמת בשוחד, והרשימה ארוכה, אני מתגעגע לז'ורז'ט הזונה, לג'ו המחשש, לשמיל הכייס ולשאר המחורעים שהתגלגלו לעולם הפשע כי לא הייתה להם כל דרך אחרת. לעומת הנבלות של היום הם היו צדיקים.