אין בעולם עיתונאי חוקר, הוגה דעות שנון או סטיריקן ארסי שהיו מצליחים לחשוף את הרקב בצמרת הישראלית כפי שעשה זאת פרקליט הצמרת יעקב וינרוט ב"עובדה" של אילנה דיין. "מי ששולט בחברה הישראלית הוא הממון", מגלה וינרוט לדיין, "ההון הוא השלטון, והקרבה של ההון אל השלטון היא לא קרבה מקרית".
בפנים שדופות מחולי, בחולצת פסים וסחישי זקן הוא לואט לדיין את סודות ההון־שלטון: "העורמה של ההון היא שהוא פועל מלמטה, ממקומות סמויים שאתה בקושי רואה אותם". באמת? אין שום דבר סמוי בקשרים בין פוליטיקאים ובין בעלי הון. הכל שם בזאר מעל המקפצה. אפילו וינרוט עצמו רואה את זה ומתרגל על דיין את תפקידו החדש כחושף שחיתויות: "ראית כמה כוח יש בחתונה של בעל הון ישראלי?", הוא פונה בזעזוע לדיין, "ככה תגלי שכולם שם בגלל שזה החלום הרטוב שלהם, והם מבינים שהאיש הזה נושא בכוח האמיתי, וברגע שבו אתה יושב עם אדם, שאתה סמוך אל שולחנו, רק משום שיש לו כסף, חצית קו אדום!".
לא חציית קו שהחוק מסמן, מתקנת אותו דיין. "הרבה יותר עמוק מזה", מסכים עמה וינרוט, ומוסיף: "ואלה הם מקורות הכוח האמיתיים של החברה הישראלית".
ואכן, אין מי שיודע זאת טוב יותר מהאיש שהכשיר את קשרי ההון־שלטון כמו וינרוט. 40 שנה הוא נלחם את מלחמתם של חשודי הצמרת. אריה דרעי, אבוחצירא, ניצב גנות, ישראל כץ, צחי הנגבי, רפאל איתן, ועוד ועוד. כל מהלך הקריירה שלו הוא תיעוד תהליך תסיסת הרקב בצמרת הישראלית. ידעת שאבוחצירא מושחת? שואלת דיין. וינרוט מתעמק בשאלה כיאה לאדם מעמיק חשוב. "חשדתי... כן, חשדתי".
וינרוט חילץ את אביגדור ליברמן בעזרת תרגיל מבריק, וניכר עליו שהוא נהנה לתאר כיצד ביצע אותו: "אני אוהב מהלכי שחמט". כזכור, שגריר ישראל בבלארוס ויועצו של הנחקר ליברמן העביר לו חומר חקירה רגיש וחסוי. אין שיבוש גדול מזה. לווינרוט אין בעיה עם מסירת החומר. הכיצד, תוהה דיין. "חשבתי שזה כל כך אנושי", הסביר וינרוט, "שהשגריר נחלץ למען אדם במצוקה ומוסר לו אינפורמציה. הייתה כאן תחושה חזקה של הכרת הטוב".
דיין דוחקת אותו: אתה מסנגר לא רק על ליברמן, אלא גם על עצמך. "כן", מודה וינרוט בנמיכות רוח, "זה נכון".
את הגנתו הנלהבת על ליברמן הוא מסביר בכך ש"האמת מורכבת מדי בשביל שופט בשר ודם"... "אם היה יושב שם אפלטון או שופט שהוא מלך פילוסוף ויש לו הכושר לרדת למעמקי הנפש של האדם העומד בפניו... לא הייתי יכול להיות סנגור". דיין לא מרפה. האם וינרוט, במקרה של מלך פילוסוף במשפט ליברמן, היה מרשיע את ליברמן? למרבה ההפתעה (העצומה! כיוון שבכך הוא מסגיר את האמת שלא צפה במשפט), הוא אומר: "כן... יכול להיות...".
וחוץ מזה, הוא מודה, "הייתה לי אמפתיה לליברמן". במקרה של זיכוי מפוקפק אחר, אם היה ניצב בפני שופט בשר ודם, וינרוט נחרץ לומר לשופט שהוא מלך ופילוסוף, כי: "יש בעיה עם איכויות וניקיון כפיו של שר בכיר, אבל אני במערכת אחרת, מערכת עלובה", ובכך הוא חוזר ומתכתב עם דף המסרים של נתניהו, ביטן ואמסלם כנגד מערכת המשפט.
# # #
חשבון הנפש של וינרוט כולל גם תהיות קיומיות הנוגעות בנפש האדם. "אני שואל את עצמי, איך הוא לא חשב שיתפסו אותו? איך הם מוכרים את נשמתם למעטפה?" (זוכרים? נתניהו לא קיבל מעטפות, והוא עצמו מקבל רק צ'קים והעברות בנקאיות). ויש לו הסבר: "הוא שוכח את החוש הפנימי שפועם בנו ובסך הכל מהווה את המצפון שלנו". המצפון שלו אגב מייסר אותו. "שילמתי מחיר מצפוני תמורת שכר טרחה", הוא מודה, עוזב ב"יש דקות שלא מכבדות אותי", וירוחם כראוי בידי הציבור שצופה בו.
אלא מאי? יושב בן אדם בבית מול המסך ומצפה לשמוע במי ובמה עסקינן. הרי מדובר בחשבון נפש לטובת האומה ועיקרו של חשבון נפש הוא שמות, מספרים ואירועים. מי גנב מה, היכן ומתי. לא אצל וינרוט. המסקנה המהורהרת שלו מחלקו בהלבנת נוכלי צמרת היא: "זה מאפשר לי התבוננות אחרת על מה שהיה". הכיצד? תוהה דיין. "אחד הדברים שיש לי", מסביר וינרוט, "שאני יכול להיות לא שיפוטי". הכיצד, מעפעפת דיין בריסיה. "בתוך הכרת האפסיות שלי", מכריז וינרוט, "בהבנה של הכרת האדם, היצור הכי מורכב עלי אדמות, הכי קדוש, הכי מסוכן - אני יכול להיות רגע לא שיפוטי". בתרגום לעברית זה נשמע כמו: מאן דהוא גנב/מעל/שיקר? אני מהאו"ם.
ועדיין וינרוט מסגיר כאן את השיטה כולה ומפליל את עצמו כבשר מבשרה. הכל כשר, פלילית כמובן, ומסריח.
# # #
התקשורת והרשתות עטו על הראיון ב"עובדה" כדי לקושש זרדים נוספים למוקד של נתניהו. לגמרי לגיטימי מכל בחינה. וינרוט אפילו לא שרט את הציפוי. במקום לספק את הסחורה הוא מכר מעשיות פסיכולוגיסטיות ותובנות פסאודו־אינטלקטואליות. הכל חוץ מאקדח מעשן, ואת זה הוא עשה בכוונת מכוון. אפילו דיין, עם מיומנות של מכייסת צוואות אצל שכיב מרע, נפלה בפח הזה. וינרוט, עייף, מותש או אפילו נטול מגננות, התמסר לכוהנת המוודה. אין לי מושג מה נשאר על רצפת חדר העריכה, אבל בראיון ששודר דיין הגיעה רק עד לטריטוריה המנחמת של אפולוגטיקה והכאה על חטא. כל חנדלך הדבש האמפתית ששיגרה לעברו לא הועילו. את נתניהו הוא לא הסגיר.
ברשותכם, בואו וניכנס לצפונות התרגיל של וינרוט: הוא לוקח את דיין ואת הצופים למחוזות כביכול אינטימיים בינו לבין משפחת נתניהו וכאילו מסגיר אותו. החל מ"יש לו תחושה שרודף אותו משהו שהוא לא יודע לשים עליו את היד". עבור במעשיות על זה שביבי הוא קודם כל אמריקאי, ותוך כדי כך תוחם את גבולות הגזרה: "אז ביבי אכל ארוחת צוהריים במסעדה יוקרתית ומישהו אחר שילם, נו? פלילי? אז הוא ביקש מחבר שישיג את החלק השני של הסט ששרה קיבלה במתנה, אז מה? מה קרה? מה קרה בתחום הפלילי?".
סיגרים? וינרוט מבטל ומוכר מעשייה על כך ש"בבית כעסו על העישון ועל המחיר ששילם מכספו"(!). כולל מצבים אינטימיים ומעשיות על ביבי האמריקאי ושרה שיש לה "אספקטים מיוחדים" (פרשנות אצל שירה רבן ומני נפתלי). וגם: "לביבי אין ערכים של כסף - הוא איש האבסטרקט - הוא לא חי את העולם של המחירים".
השאלה היא: האם וינרוט מטומטם? והתשובה היא: ממש לא. בשארית כוחותיו הוא מנהל בעורמה את המערכה המשפטית והציבורית על חפותו של נתניהו, באמצעות להטוט העלמת הפיל הפלילי שבחדר. זו טקטיקה של הסחת דעת באמצעות סיפור "פנימי", שהופך דפוס התנהגות עברייני לאנקדוטת סוף שבוע נחמדה. הוא כאילו מקריב את הלקוח שלו: "ביבי מעריץ ממון ואת הקפיטליסט העשיר כהשקפת עולם, ויש לו חולשה לבעלי הון". המסר הסמוי: כך הוא מתכתב עם כולנו, כאילו למי אין חולשה כזו? אז על חולשת אנוש הולכים לבית משפט? וכל זה לא מפריע לווינרוט לומר בהמשך: "אמרתי לו, 'ביבי, החוק הוא מאוד ברור. כל מה שאתה מקבל במסגרת תפקידך, אסור לך לקחת את זה'".
# # #
אחד משיאי הראיון היה חוסר המודעות המוחלט של וינרוט לנבזותם של תרגילי ההתחמקות שהציע ללקוחותיו, ובלבד שהציבור לא יידע מה מעוללים חברי מועדון ההון־שלטון בשמו של הציבור ובכספו. "ההתנפלות על מני נפתלי היא שטות טקטית. מה ריבונו של עולם הוא רוצה? היה צריך לתת לו קביעות ולגמור איתו בפיצוי שיניח את דעתו, אז איך הולכים להעמיד הכל להכרעת שופטת בשר ודם".
אין ספק שווינרוט משוכנע שפסק הדין שלו (תזרקו לו עצם) עדיף על זה של מערכת המשפט. כך בדיוק הוא שופט את אירועי שרה נתניהו: "אפילו לא היה צריך להגיע למצב של לסגור עסקה בפרשות שרה נתניהו. כשנפתחה החקירה, יושבים עם החשבת ושואלים במה מדובר. 50 אלף, 60, 70, 100? (400 אלף, מסייעת לו דיין) קחו צ'ק ותרדו מהעניין". במקום לשפד אותו על שיבוש הליכים דיין תוהה למה שרה לא משלמת ודי. "כי היא מכונסת בתוך הספקטרום (זה הבן דוד של ה"אספקטים") שלה, איך שהיא רואה את התמונה".
עם נתניהו זה סיפור אהבה. פגישתם הראשונה הייתה כשנקרא להציל את נתניהו מפרשת בר־און-חברון, שגרעינה מינוי יועץ משפטי שיחלץ את דרעי מחקירות תמורת תמיכה קואליציונית. וינרוט התרשם בעיקר מבדידותו של נתניהו. "אף אחד לא בא לשמש לו חברה, כאילו מה זה כאן? לעמוד לידו בשעה הזאת... ואני נשארתי שם איתו ביחד וראיתי כיצד עמדתי לצדו... הוא היה לבד! רק אני עמדתי לצדו".
להזכירנו: על פניו מדובר בשוחד מופקר ברמות מטלטלות, ווינרוט מטביע אותנו בשמאלץ הרואי של אחוות סמוראים נגד כל העולם. "קראו לי על תקן חצי פסיכיאטר", הוא מסביר, "אני יודע שביבי אוהב סימני חיבה, יש לו צורך בדבר הזה". והתוצאה? "נתניהו יוצא ממני רגוע".
אבל לא מדובר באהבה במעמד צד אחד. כשדיין תוהה אם ביבי התעניין במצבו, וינרוט מאשר בהתרגשות: "לא האמנתי שהוא הרגיש עצמו כל כך קרוב... אמרתי לו: 'אם אתה רוצה לצרף או להחליף, אין לי בעיה', ביבי אמר: 'אל תעלה על הדעת'". ההסבר של וינרוט: "הוא רוצה שאני אופיע, כי אני המתאגרף של הזירה הזו". כמו מוחמד עלי, מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה, וינרוט הוא האיש שהתיר לנתניהו לקבל מתנות. הוא ולא החוק ולא שופט בשר ודם. "נתתי לו חוות דעת שמחברים מותר לו לקחת מתנות"... איך זה? "ביבי דיבר על מתנות מדי פעם". אילו מתנות? "עניבות, חולצה, דברים כאלה. בסך הכל הוא בן אדם ישר מאוד". הכיצד? תוהה דיין. וכאן מגיע הטוויסט שאין לו שום קשר לשאלה: "כשאת מסתכלת על הרזומה של ביבי, על ההצלחות שלו מול הכישלונות, את תעמדי בפה פעור".
אני מניח שייתכן שדיין שאלה באילו הצלחות מדובר, ווינרוט דקלם דף מסרים, אבל השאלה הבאה של דיין בראיון הערוך הייתה "וכל ההצלחות הללו עשויות להישטף במבול של שחיתות וכתבי אישום". וינרוט כמו מסכים איתה ורוטן: "על דברים מטומטמים, על סיגרים והתנהלות אישית". וחוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר, מרגיע וינרוט, ומסביר: "לא רק ראש הממשלה רגוע, אני רגוע, אין כלום כי לא היה כלום".
# # #
שניהם, נתניהו ווינרוט, היו רגועים לפני הראיון, אחריו הם הגיבו בזעף. "עורך הדין יעקב וינרוט מצר על כך שעשרות שעות של שיחותיו עם אילנה דיין, במשך ימים ארוכים של צילומים, נחתכו ונערכו באופן מגמתי על מנת לנסות לפגוע בראש הממשלה בנימין נתניהו וברעייתו, שלהם הוא רוחש הערכה עצומה וחיבה עמוקה".
נתניהו מאשים את דיין בשימוש ציני במצבו הרפואי של וינרוט. הוא עצמו מינה את וינרוט לייצגו כעורך דין בידיעה שימיו קצובים. הרעיון המקאברי כאן הוא שכל בקשה של וינרוט לדחייה תתקבל בהבנה, ואם יקרה ח"ו הגרוע מכל (המשפט עשוי להימשך חודשים ושנים), הרי יהיה צורך במינוי סנגור חדש שילמד את החומר, וזה עניין של שנה. אין גבול לציניות. וינרוט ונתניהו, אגב, לא לבד במקומות שבהם הציניות מחליפה את מערכת המשפט. כולם שם בקואליציה הם כאלה.