1. הקש האחרון: כשטובעים, כל קש מהווה תוכנית חילוץ והצלה. אנשים שעובדים עם נתניהו מתחילים לזהות בקיעים ראשונים בכושר העמידה שלו. הלו"ז, שהיה תמיד כאוטי, הפך לבלתי אפשרי. ישיבות ודיונים נדחים מעכשיו לעכשיו. דיוני קבינט מתבטלים ללא התראה סבירה. היקף הזמן שבו נעדר ראש הממשלה לטובת שעות בלפור המוקצות לטובת ההגנה המשפטית, הולך וגובר. מצבי רוחו משתנים במהירות.
אחד מאלה שעובדים איתו בקביעות מספר שיש ימים שבהם הוא מפגין כושר יוצא מן הכלל, חדות וריכוז, כאילו הכל בסדר ורוני אלשיך הוא עדיין סגן ראש השב"כ, ובימים אחרים הוא נראה "על הפנים", מרוט ומרוגז ועצבני ולפעמים גם קצת מבוהל. בדיוק כפי שסיפר הפרקליט יעקב וינרוט, בראיון ב"עובדה" בשבוע שעבר. החרדה באה והולכת, לפעמים מורגעת באמצעי כזה, לפעמים בדרך אחרת, אבל לעולם תשוב, ובכוחות מחודשים.
נתניהו הוא פייטר. לעולם לא ייכנע, לעולם לא יוותר, גם כשאין סיכויים. קרש ההצלה המתוכנן נכון לעכשיו הוא יוזמת השלום האמריקאית, שעליה נכתב כאן בשבוע שעבר. היא, בצירוף "חוק ההמלצות" של ח"כ דודי אמסלם וריצה לבחירות על רקע מדיני, יעשו את העבודה, כך מאמין ראש הממשלה. זה לא אומר שדעתו לא תשתנה בעוד רבע שעה לקיצוניות הפוכה, ותעבור עוד כמה מהפכים דומים עד שתידרש החלטה של ממש. כרגע, ביבי רוצה בחירות במהלך 2018, כדי להקדים את המלצת היועמ"ש על הגשת כתב אישום נגדו בעבירות שוחד (במקרה הרע) או מרמה והפרת אמונים (במקרה הרע פחות).
ראש הממשלה צוטט השבוע בשיחה פרטית שבה אמר לשרים בממשלתו שאם וכאשר תוגש היוזמה האמריקאית, הוא לא יוכל לסרב לה. הוא יוכל לנקוט את התרגילים הרגילים, במלחמת ההתשה המוכרת, בבזבוז הזמן המפורסם, אבל להגיד "לא" לטראמפ הוא לא יגיד. לא כי הוא מאמין שצריך להקים מדינה פלסטינית, אלא כי הוא מאמין שהפוזה הזו של המנהיג שהגיע להחלטה ההיסטורית לשים קץ לסכסוך הישראלי־פלסטיני היא הדבר היחיד שיכול לחלץ אותו מביצת השמפניה המאיימת לבלוע אותו, עם הסיגרים.
הפעם לא תהיה לו סיבה אמיתית למשוך זמן. להפך, הוא יצטרך למהר. נתניהו מתכנן לנצל את יוזמת השלום של טראמפ על מנת לשבור למרכז, לעטות על פניו, שוב, את מסיכת המנהיג הפרגמטי של המרכז הפוליטי, ההוא מהסכם חברון ומהמו"מ של 2014, בתקווה שנפתלי בנט יפיל אותו חיש מהר וכולם ילכו לבחירות.
במצב כזה, כשהמשטרה לא יכולה לפרסם את המלצתה (שוחד!), והיועץ עוד לא הגיע להחלטתו, מקווה נתניהו לכבוש את האלקטורט הישראלי כפי שעשה בפעם הקודמת, בהבדל אחד: ב־2015 הוא עשה את זה מימין, הפעם הוא מתכנן לעשות את זה מהאמצע. רק ביבי יכול לעשות שלום (מה שנכון), ותמיד יהיו מי שיקנו את הסחורה המשומשת הזו מעלי בבא ו־40 הסיגרים שלו. הוא יחזור מהבחירות עטור תהילה וייגש למשימה ההיסטורית של הקמת המדינה הפלסטינית לצדה של מדינת ישראל, הגשמת חזון טראמפ ועשיית שלום על ישראל. נראה את מנדלבליט עוצר את כל זה.
סיכויי היישום של התוכנית הזו אפסיים. מצבו של נתניהו מחמיר במהירות. ראשית, המרכז הפוליטי לא פנוי. הוא תפוס על ידי שניים שמתקוטטים עליו בכישרון רב (גבאי ולפיד), בעוד השלישי (אהוד ברק) מגיח מהאגף בהפתעה ומנסה לגנוב את הקופה. שנית, אף אחד כבר לא יאמין לחרחורי השלום שלו בעת הזו. שלישית, "חוק ההמלצות" לא ימנע את פרסומה או דליפתה של ההמלצה המשטרתית, שתהפוך את ביבי למי שנמלט לבחירות מאימת הדין.
הוא יודע שידידו ארנון מילצ'ן סתם עליו את הגולל בחקירתו האחרונה בלונדון. הוא לא יודע שבפרקליטות תכננו להחתים את מילצ'ן, במהלך העדות, על הסכם עד מדינה, אבל לתדהמתם לא היה כל צורך בזה. מילצ'ן נתן את הסחורה בלי לדרוש את התמורה. לחקירה בלונדון נסעה גם הפרקליטה המלווה, עו"ד ליאת בן־ארי. היא וראש אח"ק, ניצב מני יצחקי, ישבו בחדר הסמוך עם הטפסים מוכנים. על פי התוכנית, אמורים היו החוקרים, בראשותו של ראש יאח"ה תנ"צ כורש ברנור, להטיח במילצ'ן שהוא נחקר באזהרה וחשוד במתן שוחד לראש הממשלה. מילצ'ן לא נבהל. הוא הכחיש שנתן שוחד, אבל עדותו מבססת את יחסי הקח־תן שהיו לו עם נתניהו, והוא לא היסס להסביר בפירוט רב איך הוא עזר לביבי, ואיך ביבי עזר לו. במשטרה, וגם בפרקליטות, לא היו צריכים יותר מזה. טענות ההגנה של ביבי, כפי שפורסמו פה ושם, לא יחזיקו מים, ובטח לא שמפניה ורודה.
בעניין ערוץ 10 נתניהו הועיל מאוד למילצ'ן והגדיל במיליוני שקלים את התמורה שקיבל במכירת הערוץ. עניין הוויזה לארה"ב כבר פורסם. אם נתניהו יטען שכלל לא ידע על המיזם להקמת אזור סחר חופשי בין ישראל לירדן, בבעלותם של מילצ'ן והמיליארדר ההודי רטאן טאטא, הוא ייתקל בעדות שתפריך את טענתו. כפי שכבר פורסם בעמודים הללו, לילה אחד ישב נתניהו לפגישה עם ניצב בדימוס זאב אבן־חן בלשכה בירושלים. זה קרה אחרי השריפה בכרמל, שבה איבד אבן־חן את בתו טופז. בפגישה נכח גם בנו של אבן־חן. בשלב מסוים, בשעת לילה מאוחרת, התנצל נתניהו על כי הוא נאלץ לקטוע את הפגישה כי "יש לי אורחים חשובים". ביבי גם הציג את האורחים החשובים בפני האבן־חנים. היו אלה מילצ'ן ורטאן טאטא. "הגענו ישירות במסוק מירדן", התפאר מילצ'ן. אז ביבי לא רק ידע על מיזם מילצ'ן־טאטא, הוא היה חלק ממנו.
לוח הזמנים של נתניהו ברור: היוזמה האמריקאית, שהייתה אמורה להיות מוצגת בינואר, תידחה כנראה בחודש־חודשיים. חודשיים־שלושה אחריה הוא יהיה בשל לבחירות. אפריל־יוני 2018 נראים המועד המתאים ביותר. הפעם הוא לא יזדקק לחסדיהם של שותפיו הקואליציוניים, שהלחימו את עכוזם לכיסאות השרים וממאנים להתנתק מהעשייה המבורכת בשלטון. כשעל הפרק תעמוד ארץ ישראל, בנט ושקד ייאלצו לשלוף את תופי הטם־טם, האופוזיציה תשתף פעולה, והכנסת תפוזר. באביב הוא ישוב בחזרה. כך על פי התוכנית. וכפי שכבר נכתב כאן: סיכוייה של התוכנית הזו אפסיים, כמו סיכויי כל תוכנית היחלצות שמתוכננת בידי שכיב מרע פוליטי.
2. מחנה גבאי: ממול, במחנה המרכז־שמאל, הקטטה מתעצמת. אהוד ברק הגיח השבוע, אצל אמנון אברמוביץ', והודה בפעם הראשונה שהוא בעניין. ברק רמז להקמת מפלגה עצמאית בראשותו. לטענתו, הוא בשל יותר מכל האחרים להנהגת עם ישראל בעת הזו, וכו'. נדמה לי שברק, שהעמיד את עצמו למכרז פומבי לתפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה, מונע ממה שקורה מאחורי הקלעים. הוא נבון מספיק כדי להבין שעל הבלטה המרכזית שאליה הוא מכוון לא נשאר מקום. אפילו אם יתפייס עם שנוא נפשו הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.
ברק רוצה להיות מספר 2 של אבי גבאי ומועמדה של העבודה לתפקיד שר הביטחון. הבעיה היא שגבאי בדיוק השלים את ביצור מערכת היחסים המתפתחת שלו עם איש בשם עמיר פרץ. גם הוא היה שר ביטחון. מבחינת פרץ, שריונו של ברק הוא קו אדום. לא יקום, לא יהיה. אז גבאי צריך לבחור בין שני אלה, וברק מנסה לעזור לו לעשות את הבחירה הנכונה. כרגע לפחות, הבחירה היא בפרץ. אם בני גנץ יגיע, תפדל. במקרה הזה ישנס גבאי את מותניו וישכנע את פרץ לקבל את גנץ, שמביא תוצאות לא רעות בסקרים פנימיים.
פרופ' פניה עוז־זלצברגר, בתו (המקסימה) של הסופר עמוס עוז, צייצה ביום רביעי השבוע את הציוץ הבא: "מקורות די אמינים מדווחים שמלשכתו של גבאי פנו לאבא שלי בבקשה לתאם פגישה בין השניים, ואבא ענה שהוא מבקש דחייה כדי שיוכל להתכונן כמו שצריך וללמוד יהדות. אמיתי לגמרי". בבדיקה שקיימתי התברר שזה אולי אמיתי, אבל לא ממש מדויק. גבאי הוא שקיבל פנייה, באמצעות דני בן־סימון, לפגוש את עוז. גבאי הגיב בהתלהבות אותנטית.
עמוס עוז הרוויח ביושר את מעמד הגורו של השמאל, שבו הוא אוחז בעשורים האחרונים. הנהגת השמאל עוברת דרך עמוס עוז. הבעיה היא שהשמאל של עוז לא היה מסוגל לנצח בבחירות ב־20 השנים האחרונות. כדי לנצח, צריך יהיה לפרוץ את גבולות הגזרה ואת תקרת הזכוכית של השמאל הזה. כך או אחרת, על פי גבאי מזכירתו יצרה לפני כשבוע קשר עם עוז, והחלה התכתבות לקביעת מועד לפגישה. את דבריו על מידת יהדותו של השמאל, שחוללו סערה בביצה הפוליטית, אמר גבאי רק אחר כך. יכול להיות שעוז הגיע למסקנה שצריך לדחות את הפגישה לאור מה שגבאי אמר. מזכירתו של גבאי לא קיבלה כל הודעה בסגנון הזה מעוז, או מאף אחד אחר.
ביום חמישי, למוחרת הציוץ הראשון, פרסמה עוז־זלצברגר ציוץ תיקון: "דיברתי הבוקר עם אבא", כתבה, "לא סירבתי חלילה להיפגש עם אבי גבאי, אמר. אפגוש אותו ברצון. אבל דברי גבאי, שכוונתם טובה, הם קריצה לימין באמצעות יריקה בפרצופו של השמאל החילוני, שיהדותו הלא־הלכתית היא ערכית, עמוקה ומנומקת. עם כל הכבוד לטקטיקה, יש גבול".
בשורה התחתונה, התנהלותו הפוליטית של גבאי גאונית. אף על פי שגם הוא עצמו נבהל השבוע מהמשפט המצמית "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". המשפט הזה, שנאמר מפיו, הוצא לחלוטין מהקשרו. גבאי הסביר שהשמאל היה צריך להתנפל על האמירה של נתניהו דווקא מהכיוון היהודי. במקום זה, הוא בחר להתבצר בחילוניות הדווקנית ובליברליזם הנאור, מה שיצר את המצב הנוכחי, שעליו אין ויכוח: החילונים מצביעים לשמאל באחוזים גבוהים. המסורתיים מצביעים לימין באחוזים עוד יותר גבוהים, והדתיים מצביעים כמעט רק ימינה. כדי לנצח, צריך לפרוץ אל תוך המעוז המסורתי. גבאי מנסה לעשות את זה. יש לו סיכוי להצליח.
קוראי הטור הזה מכירים את דעתי על מה שקרה לדת היהודית בשירות הפוליטיקה בת זמננו. אני חילוני אדוק, על גבול האתיאיזם, שרואה עצמו יהודי גאה. הבעיה היא שמאגר המנדטים של האנשים מהסוג הזה מוצה על ידי הרצוג ב־2015. הדמוגרפיה לא מגדילה את המאגר הזה, אלא מקטינה אותו. גבאי רוצה לשנות את המציאות שהכתיב נתניהו אז, ב־99', שלפיה כל מי שערכים יהודיים חשובים לו לא יכול להצביע למפלגת העבודה. ומה עושים החברים בעבודה? נעלבים, מתבכיינים, צורחים וטוענים שרימו אותם.
"צריך לתקן את הדבר הזה", אמר לי גבאי השבוע, "בשביל זה אני רב עם המחנה שלי. אין ברירה. אנשים חיים במנותקות מופלאה, הם לא מבינים שחוץ מחילונים יש כאן גם עם, הם מרוכזים בעצמם ובמילייה שלהם. תראה את אהוד ברק, הוא הציג סקר שלפיו הוא גובר על נתניהו בקרב החילונים. אתה מבין? סקר בקרב החילונים. טוב שלא עשה סקר בוועד הבית של מגדלי אקירוב. צריך להפנים שבתפיסות הנוכחיות ובכלים הנוכחיים שנתניהו ברא, אנחנו תמיד נפסיד. כדי לנצח צריך לחצות מחנות. יש כאן פוליטיקה של זהויות, ואם הזהות שלנו תהיה אנטי־יהודית, לא נוכל לנצח. נקודה".
גבאי צודק לגמרי. הוא בא לטלטל את הסירה ולזעזע את המערכת, ואת זה בדיוק הוא עושה. מאז שהגיע, הוא מכתיב סדר יום וכובש את השיח ברשתות ובכותרות. גם הסקרים מחייכים. אבל הוא יודע שהרע מכל עוד לפניו. בדרבי הזה על קולות המרכז יש מולו מתחרה לא פחות מוצלח: יאיר לפיד. בניגוד לגבאי, לפיד הוא קמפיינר מהוקצע ומצויד בכריזמה של רוק סטאר, מהסוג של נתניהו. אבל יותר חשוב מזה, ללפיד אין מפלגה של לוזרים התלויה על צווארו כאבן ריחיים מתייפחת. יש לו מכונה פוליטית משומנת ומתוקתקת שעיצב בצלמו ובדמותו. הקרב ביניהם יהיה מרתק.
הנשק של גבאי יהיה לדרוש מלפיד, ערב הבחירות, התחייבות חד־משמעית שלא יישב בשום מקרה בממשלת נתניהו. גבאי כבר נתן התחייבות כזו. הוא בטוח שלפיד לא ייתן. "היום הכי קשה שלי מאז שהצטרפתי לעבודה", סיפר לי השבוע, "היה ב־30 באוגוסט". מה קרה, שאלתי. "היה כנס חינוך חשוב בחולון", סיפר. "יום לפני פתיחת שנת הלימודים, הכנס המרכזי בנושאי חינוך. הכנתי נאום שחבל על הזמן. מלא חידושים ואמירות חשובות בנושא הרה הגורל הזה. היו כל צוותי הטלוויזיה, עיתונאים, רדיו, מה שאתה רוצה. ואף אחד לא שידר אפילו חצי דקה. ואף אחד לא היה מוכן להעלות אותי לשידור על החינוך, או לשמוע אותי רגע. ואני אמרתי לעצמי שזה עצוב. אני בא עם תוכן ממשי, שווה דיון, וזה לא מעניין אף אחד. ותראה השבוע, מה קרה עם משפט פרובוקטיבי אחד. בסוף, זה מייצר מהומות, וזה טוב", סיכם.
3. אלוף חברון: "כאן", אומר מח"ט החטיבה המרחבית בחברון אל"ם איציק כהן, "כשיש פיגוע ירי, זה נגמר בווידוא הריגה. המחבלים כאן לא יורים ובורחים, אלא חוזרים לוודא שהקורבנות מתים ורק אז מסתלקים". למה דווקא כאן, שאלתי אותו. "חברון עיר קשה", אמר אל"ם כהן, "מעוז של חמאס, יש כאן לא מעט קלצ'ניקובים, יש כאן הסתה דתית קיצונית, המציאות כאן מורכבת".
אל"ם כהן לא יגיד את זה, אבל חוץ מקנאי החמאס ומאגרי הקלצ'ניקובים, יש לו בחברון עוד כמה יציקות על הראש. כמו, למשל, הנוכחות היהודית. בניגוד לקלקיליה, טול־כרם, ג'נין וערים נוספות, בחברון יש יישוב יהודי, יש קריית ארבע, יש אין ספור נקודות חיכוך יומיומיות, מבשרות רע. יהודי חברון לא מסתתרים ולא מפחדים משום דבר. הם מתריסים, בולטים ומתבלטים. נוהגים כאדוני העיר. כמותם בדיוק, גם הפלסטינים. בחברון נאספו, כיאה ל"עיר האבות", היהודים הנחושים ביותר. מולם, עיר הנחשבת למעוז חמאס. עכשיו, לך תשליט כאן חוק וסדר. וכאילו לא חסרים קיצונים, לחברון נשאבים גם יהודים מהסוג ההפוך לגמרי. אנשי "שוברים שתיקה" וסיוריהם המתריסים לא פחות, רק מהכיוון השני. "ישבה כאן המנכ"לית שלהם, והבטיחה שלא יעצרו יותר מתחת לביתו של ברוך מרזל במהלך הסיורים, שלא יהפכו את מרזל לתחנה קבועה", מספר אל"ם כהן, "אבל לא מזמן הם עצרו שם בכוונה, והתחילו
להרעיש, והוא ירד למטה, וזה הפך לתקרית לא פשוטה".
אז יש לנו את קיצוני הימין הדתי חדורי האמונה, קיצוני השמאל העמוק חדורי הצדקנות וקיצוני החמאס שטופי השנאה (אין כאן ניסיון להשוות בין הקיצונים שלהם לשלנו, חו"ח). והכל בלבה של עיר פלסטינית צפופה, רוחשת רע. חברון היא חבית ענקית של אבק שריפה הממתינה לניצוץ. מה שאל"ם כהן צריך לעשות, זה לנטרל ניצוצות ולשפוך מים קרים על הלהבות. הגנה על מתיישבי חברון והשלטת סדר בעיר הייתה ותהיה המשימה המורכבת, המסובכת והנפיצה ביותר שצה"ל מסוגל לנפק למפקדיו. אל"ם כהן מופקד עליה בשנה וחצי האחרונות. בתקופתו חל מפנה של ממש.
בסוף השבוע האחרון, פרשת "חיי שרה", הגיעו לעיר 35 אלף יהודים, לציין את האירוע במערת המכפלה. הם באו לעשות שבת בעיר, פושטים על הסמטאות של היישוב היהודי, מתארחים בקריית ארבע, שוטפים את האזור כולו בדגלי כחול־לבן, כיפות ושביסים, התלהבות דתית וחגיגיות. לפני שנתיים כמעט הפך סוף השבוע של "חיי שרה" לאסון המוני, כשמחבלים פתחו באש לעבר מערת המכפלה בעיצומה של התפילה. שלושה נפצעו, אלפים נהרו למצוא מקלט בתוך המערה. כעבור שנה ניצל אל"ם כהן עצמו מפיגוע דקירה, כשפלסטיני ניסה לדקור אותו בסכין. בינתיים נרגע גל פיגועי היחידים שפרץ באוקטובר לפני שנתיים. חברון 2017 מתוחה, אבל שקטה יחסית. אל"ם כהן איתחל את המערכת הצה"לית במרחב מחדש. "מעבר מחסמים למעברים", הוא קורא לזה, "ממגננה להגנה קדמית".
ביום רביעי שעבר, יומיים לפני הגעת נחילי המתפללים, סיירנו יחד בעיר. אפשר היה, כמו שאומרים, לחתוך את המתח בסכין, ולא חסרות שם סכינים. באותו בוקר נכנס פלסטיני לאחד המעברים החדשים שהקים צה"ל בעיר. החיילים, הנמצאים בחדר נפרד, ראו במצלמות את הצעיר מנסה להיטיב משהו המוסתר באחד מגרביו בטרם יעבור במגנומטר. באותו רגע, בלחיצת כפתור, הם נעלו את המתקן אוטומטית. התברר שהפלסטיני הסתיר סכין קצבים גדולה, שאותה שלף וניסה לדקור. מכיוון שהחדר ננעל, לא נוצר כל מגע בין המחבל לחיילים, אף אחד לא היה צריך לשלוף נשק תחת לחץ ולברוח מסכין הקצבים. הכוח נעל את המחבל, התארגן והשתלט עליו בקלות יחסית. אף אחד לא נשרט. האירוע הסתיים תוך דקות, חלק לגמרי. הוא לא גרר אחריו לוויה המונית, גילויי הסתה, קריאות נקמה ופיגועי חיקוי.
מאז שינוי התפיסה של צה"ל בחברון, אירעו 43 ניסיונות פיגוע כאלה. כולם סוכלו ללא שימוש באש חיה, ללא נפגעים בנפש, ללא דיווחים בתקשורת. זה מייצר אשליה של שקט, אבל הוא מתעתע. בכל רגע נתון יכולים להיפתח שערי הגיהינום בחברון. תורת ההפעלה החדשה של צה"ל בעיר מורידה את הסיכוי שזה יקרה למינימום.
"חיי שרה" בחברון הוא אירוע שכמעט אינו ניתן לניהול: עשרות אלפי יהודים נוהרים לעיר, שבה גרים מאות אלפי פלסטינים ששונאים אותם ומייחלים למותם בייסורים. כולם נדחקים לאתר אחד, מערת המכפלה, הנמצא בשטח נחות ונשלט מהשכונות הפלסטיניות הצפופות המפוזרות על הגבעות מסביב. צה"ל והשב"כ מתכוננים לסוף השבוע הזה לאורך חודשים ארוכים. לדעתי, לצליחת התעלה לא התכוננו ככה. חפ"קים ניידים, אוהלי ענק, בלוני תצפית, אזורי היערכות, לוגיסטיקה מורכבת, מאגר מגנומטרים עצום, שערי כניסה ויציאה משוכללים ובעיקר מאות ואלפי חיילים, שוטרי מג"ב, אנשי מודיעין ורכזי שב"כ שלא משאירים שום דבר ליד המקרה, ושום אבן לא הפוכה. "רק שיעבור כבר", אמר לי מישהו.
עבר בשלום ובשקט כמעט מוחלט. עוד "חיי שרה" נגמר ללא אובדן חיי אדם. הישג לא מבוטל, בעיקר על רקע כל מה שקרה שם בשנתיים האחרונות. אל"ם איציק כהן נכנס לתפקידו ב־29 ביוני 2016. למוחרת נרצחה הנערה הלל אריאל בת ה־13 וחצי בחדרה שבדירת המשפחה בקריית ארבע. למוחרת ביקר אל"ם כהן יחד עם הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, בבית המשפחה, שהיה גם אתר הרצח המזעזע. באותו יום בוצע ניסיון פיגוע במערת המכפלה. המחבל נהרג. למוחרת, 1 ביולי, רצחו מחבלים את הרב מיכאל (מיכי) מרק בפיגוע ירי, בעת שנסע על כביש 60 בסמוך לעיר עם משפחתו. הרב נרצח לעיני ילדיו, שניים מהם נפצעו בפיגוע, יחד עם אמם, חוה.
כל הגזרה שעליה מופקד אל"ם כהן מרוצפת מורשת קרב של פיגועים רצחניים. לכל צומת רשימת נרצחים. כל עיקול דרך מבשר מוות. כנ"ל לגבי הסמטאות בחברון: "סמטת הגיבורים" שבה נהרג אל"ם דרור וינברג יחד עם עוד 11 לוחמים ב־2002 סמוך ל"ציר המתפללים", המקום שבו נרצחה התינוקת שלהבת פס בעריסתה בידי צלף שירה בה מגבעת אבו סניינה, ואפשר להמשיך עד אין קץ, אם כי אל"ם כהן בהחלט מנסה לשים לזה קץ.
זה לא שהחברונים התאהבו פתאום ביישוב היהודי שתקוע להם בגרון, או שחמאס החליט להתמודד בבחירות למועצת קריית ארבע. מה שהשתנה כאן הוא הטיפול הצה"לי, ובהשקעה כלכלית לא מבוטלת. אל"מ כהן מיפה את כל ההרוגים מכל הפיגועים ב־20 השנים האחרונות. אפיין כל אירוע, מצא את המכנה המשותף, את נקודות התורפה, את האזורים ה"חמים" והמקומות השקטים יחסית. "יש כאן, על הציר עד אשתמוע, 25 קילומטרים בסך הכל", אמר לי תוך כדי נסיעה, "ויש עליהם 25 נרצחים יהודים ב־22 השנים האחרונות. אין ציר דמים כזה בישראל", קבע.
הוא רישת את כל הגזרה במצלמות. לקח את כל נקודות החיכוך והמחסומים בין צה"ל לאוכלוסייה הפלסטינית, וטיפל בהן. במקום מכולת מתכת עם מגנומטר ושולחן, שהפכה כל סכינאי פלסטיני לגיבור, נבנו מעברים משוכללים, ללא מגע יד אדם, עם חדרים אטומים, מנעולים אוטומטיים, נתיבים נפרדים, בידוק מהיר, מערכות ממוחשבות ותגובה מהירה. המגע בין האזרח הפלסטיני לחייל הישראלי במעברים מצד לצד נפסק. עד אז כל אחד ששלף סכין עורר מהומת אדירים, חיילים המנסים להתחמק מפגיעת הלהב תוך כדי שליפת נשק, שחרור נצרה וניסיון לירות במחבל בלי להרוג את כל מי שמסביבו. ובכן, זה נגמר. כל המעברים נבנו מחדש ויצרו סביבה סטרילית לחלוטין, בטוחה לגמרי, שבה אין לאף אחד אפשרות לבצע פיגוע. מספר הפיגועים צנח, ואלה שמתבצעים, מסתיימים ללא נפגעים. הפלסטינים עוברים וחוזרים במהירות יחסית, וללא חיכוך מיותר. אגב, גם הם מרוצים.
אל"ם כהן רוקן את קופת הפיקוד והשיג תקציבי עתק לצורך בניית בסיסים חדשים ורישות השטח כולו באמצעי מודיעין, עמדות קדמיות ומערכות מתוחכמות נוספות. צומת ז'ילבר, למשל, בתוככי העיר, שהיה מוקד לפיגועים כמעט על בסיס יומי, נרגע לגמרי. במקום לייצר את החיכוך על הצומת, הלך אל"ם כהן משבצת אחת או שתיים אחורה, והקים מחסומים משוכללים במתכונת הסטרילית בשני הצירים המרכזיים המובילים אליו.
הוא הזיז את החיכוך לעומק השטח וריכז אותו בנקודות סטריליות, ובדרך זו הוריד אותו למינימום. הוא מייצר מכל פיגוע או ניסיון פיגוע סרטון מפורט ומציף את החומר לדרגי השטח וללוחמים. הכל מצולם, הכל מנותח, הכל נלמד. הוא הקים "מדרשה" במטה החטיבה, שאליה מגיעים כל הכוחות שאמורים לתפוס את הגזרה, ועוברים השתלמות מאלפת. הם רואים כל פיגוע, מנתחים אותו, לומדים את השטח, את התגובות, את המצבים השונים שאליהם אפשר להיקלע. הוא הקים בסיסים נוספים באזורים אסטרטגיים, בעיקר לאורך הצירים, המאפשרים לצה"ל להגיב במהירות ולהיות בשטח בנקודות מועדות לפורענות. זמן התגובה ירד למינימום. גם יכולת הסיכול המוקדם המריאה.
גולת הכותרת היא הקמת מחנה "נגב" בשיא הגובה, במרומי אבו סניינה, המשקיפה על העיר כולה ובעיקר על היישוב היהודי ומערת המכפלה. מהמקום הזה, פחות או יותר, נורתה שלהבת פס. עכשיו נבנה שם, בהשקעת ענק, בסיס צה"לי מבוטן, ובעיקר בולט וסקרן. יהיו עליו כל אמצעי המודיעין הנדרשים וכוח לתגובה מהירה. התקף הבנייה הזה של צה"ל בחברון וסביבתה כבר עבר את מבחן בג"ץ. שופטי העליון אישרו את כל מה שאל"ם כהן עושה. גם הם הבינו את החשיבות, לשתי האוכלוסיות.
אל"ם כהן הפך את המגננה המסורבלת של הצבא למה שהוא מכנה "הגנה קדמית", גיבש תפיסה מבצעית שונה לכל סוגי האירועים והפך את צה"ל ממי שממתין למפגעים בנקודות החולשה, למי שפועל 24 שעות ביממה בתוך השטח ולוכד את המפגעים בדרכם לפיגוע.
"תראה את צומת ז'ילבר", הוא אמר לי כשחלפנו בו, "מאזור של פורענות הוא הפך למקום רגוע, ממש מפגש רעים שליו יחסית למה שהיה כאן קודם. אני לא משלה את עצמי, אין אפשרות להגיע להצלחות של 100%, אבל השינוי שכן התחולל כאן הוא דרמטי. לא פחות", אמר.
אין סכנה שהמדיניות הזו תוליד שלום. הפלסטינים לא יתאהבו בשכניהם היהודים, וגם לא להפך. כדי לרפא את הפצע הזה, נדרשות פעולות מסוג אחר לחלוטין. מה שאל"ם איציק כהן מנסה, זה לא לרפא את הפצע, אלא להפסיק את הדימום. כרגע הוא מצליח.
[email protected]